שמיים מדממים שקיעה, דאה צמאה לדם נברנים וכל האדום הָאָנוּשׁ הזה חג וסב, זב כזהב, ניגר ומציף את שדות החיטה, את הארץ האלימה, את יסודותיו של עולם מתערער. עדינותה של שריקת הדאה, פטפוטיהן העולצים של עשרות סנוניות, שפושטות אל מעל לשדה החיטה, חוגגות בענני החרקים הנישאים בשעת בין ערביים זו, בשעה בה האפלה מאיימת לעטוף הכל, להטביע עולם ומלואו. הדאה מרפרפת על עומדה. מבטה מצמית. היא מצמידה את כנפיה לגופה ועטה מטה אל עבר רשרושו של נברן, שטעה לנבור בחיטה שתחתיה. היא נעלמת בקמה ושבה מעלה באכזבה רעבה. עוד מעט תלחש הארץ ותרחש, עת תשיק השמש לפניה ותשלח בה בעירות קטנות, כמו לפיד תהיה, שיצית את שדה החיטה המזהיב בכתום השקיעה.
תור מגיח מתוך עינה האדומה של החמה, גחונו ורדרד מקרניה המנמיכות. צוצלת הומה, מוצפת בתאווה לנקבה, שמהדסת על אם הדרך. ענן יונים שב ממרעה יומו, עף אל לינת לילו. מגלן בודד בא מהמאגר ועשים ממריאים לקבל את פני החשיכה הקרבה. כרוונים שבים לשרוק, מחלים את פני הלילה. כלבים ואנשיהם יוצאים לסיבוב של ערב, מהופנטים ממעגל החמה, שרק הולך ומאדים אל שני ואז אל ארגמן רומץ. רק רצועה צרה מפרידה בין החמה המנמיכה ובין הקרקע, שפורשת אליה את זרועות חיטתה. הן נעות במשב קליל של רוח, שרק עתה נזכרה לבוא ברוכה מהים. ראשונות להיבלע באפילה תהיינה הסנוניות הקטנות ואז ענני היונים ואז אלימותה של הארץ, שכמו תימחה מעל פני האדמה, או לפחות כך ידמה בשעה הטובה הזו.
