מחאה

עיניי נעצמות והגוף מתעטף בדממה המפעימה ההיא מפעם, כשהצוללת הייתה מתנתקת מפני הים וצוללת מטה. אני מוקף בצוללנים משנתונים שונים וצוללות אחרות, והם משרים עליי תחושת ביטחון. אני יודע שיש על מי לסמוך, שכמו אז בעמדות הקרב והחירום, הכל יתפקד כמכונה משומנת ומצחינה. ויחד עם הצוללנים יש עוד רעים ורעות רבים, מאחים לנשק ומהגוש נגד הכיבוש, לוחמי 73, להט"בים וסטודנטיות וחלוקים לבנים ורפואת הנפש, שלובי זרוע ורגל, מוכנים למה שלא יבוא.

עיניי נעצמות ואני שוקע אל תוך עצמי. הרעש מתעמעם ומתנדף. בועת שלווה, שבולעת עבורי הכל. דחיפות השוטרים, מטחי המים מהמכתזית, הדיפות הסוסים, ההמולה, הצפיפות, הזיעה, שנמסכת ברטיבות המים המותזים. הבגדים לחים, האיברים כואבים. אני נשען על התיק שעל גבי. יש בו ספר לקרוא בהפוגה עטוף בניילון להגנה, בגדים להחלפה, שלא אעשה בהם שימוש כל היום, כי השמש מייבשת פה מהר משהמכתזית מרטיבה. וגם משקפת הב', ששימשה אותי לתצפית בוקר לפני הבלגן. כעת היא נמעכת ונסדקת עוד, אך עדשותיה מסמיקות בגאווה, יודעת שהיא מגנה על גב הצפר, ששוב היא משרתת תכלית נעלה, כמו אז בימי בחרותה, כשהיא שימשה את עיניו.

השמש קופחת, קורנת ישירות על הגוף והפנים, אך קרניה נבלעות בקירות של בועת השלווה, בשכבות של קרם ההגנה. כולנו כאן, דבוקת מפגינים צפופה, חוסמים את צומת הכנסת. שהפחדנים והנקלים יחמקו מכניסות צדדיות. גם אם ניפול, ניפול עומדים, אפילו אם העמידה הזו תהיה בכריעה, כי לא נוכרע. אני מרגיש לא מרגיש את לחותם של הבגדים, איך היא מתנדפת באווירה החם של ירושלים. אני צמא וגרוני חרב. הצמא הזה מגרש מעליי את תחושת החורבן. עיניי נפקחות כדי סדק. שלוש יונים חולפות מבעד לעשן הכתום, שתי סנוניות מערה מתמרנות ממנו. שוב אני עוצם את עיניי, לשוב אל שלוות הבועה, אל חיבוקם המגן של הצוללנים, של יתר המפגינים. רעש, דממה, המולה, דומיה, מתחלפים בקצב עפעפיי, הנסגרים ונפקחים. שלווה מוזרה אל מול הפינוי הקרוב.