דילוג לתוכן

שקיעה בחמדה

נחל חמדה | 2 ביולי 2023

אלימון על קו רקיע, בין מזרח ומערב. הוא מסלסל את צליליו הצלולים ומזנק מעלה, אל שירת ערבית חלילית. הוא מתקשת במעוף שסב על צירו ודגלי כנפיו הלבנים נחשפים ומכווינים את המאורות הגדולים, מאותתים להם, מורים לזה לשקוע ולזה לזרוח, והמאורות מצייתים, כי מי יוכל לומר לא לאלימון. הלבנה עולה במילואה מעל להרי אדום, צובעת אותם בתכול ובאפור קרירים. החמה יורדת אל המדבר, צובעת אותו באש לוהבת ולוהטת. נחל חמדה נע בין לבין, בין קרירות הלבנה ובעירת החמה. הצבעים נאבקים ביניהם, רוטטים ומרטיטים את המדבר, שמכחיל ומאדים, מצטנן ומתלהט. עדר של צבאים עוצר ממרוצתו ומשקיף על הנחל ועלינו ועל צבאות הצבעים, שמנהלים ביניהם מלחמת חורמה, עד שתיפול האפילה המדברית ותביס את כולם.

נחל חמדה נע בין לבין, בין קרירות הלבנה ובעירת החמה. הצבעים נאבקים ביניהם, רוטטים ומרטיטים את המדבר, שמכחיל ומאדים, מצטנן ומתלהט. עדר של צבאים עוצר ממרוצתו ומשקיף על הנחל ועלינו ועל צבאות הצבעים, שמנהלים ביניהם מלחמת חורמה

שקיעה
עדר צבאי נגב

עפרוני מצויץ מרפרף גבוה וממטיר מטה חיקויים של סיסים ובזים וסלעיות, לעתים הוא מתבלבל ושר ממש כמו עפרוני מצויץ. חגבים עפים ומרשרשים. כנפיהם נפרשות במניפת צבעים מזהירה. סלעית מדבר נמשכת אל מעופם ואל קול רשרושם, משביעה בהם רעבונה. שנונית נמלטת מבין רגלינו, עוצרת וזוקפת את ראשה, זנבה משתרך הרחק מאחוריה. היא עומדת כעת, דוממת, מפילה מעין תפילה אל הירח. רק זנבה נע קלות, קצהו מתעגל מעדנות. פירחון של עפרוני חכלילי, אחד מיני רבים כל כך, רץ במישור הצרירים שגובל בנחל, ומועד בין שברי הצור. אדום השקיעה מסתער על רסיסי האבנים, נשבר בהם לגווניו ובני גווניו—ארגמן, חכליל, שני וששר—והם ניתזים מהשברים, נורים מהם אל עבר גווני התכול והאפור ומסיגים אותם אחורה, אל הרי אדום, שלהרף ניצתים בסערת הקרב. העפרוני החכלילי מתמרן בין גצי האור הסוערים, נוצותיו הסתורות נצבעות בכתמתם, חושפות את עורו הצעיר, הקמוט והוורדרד. הוא טרם למד לפחד מהאדם ונע בין מיכה וביני, רעב מכדי לשים לב לנוכחותנו. הוא עוצר ללקט נימפות של חגבים, מתכופף, מזדקף ושוב רץ ומועד, ליצני כל כך בנוצותיו, שמתנופפות כציציות ברוח הקלילה.

פירחון של עפרוני חכלילי, אחד מיני רבים כל כך, רץ במישור הצרירים שגובל בנחל, ומועד בין שברי הצור. אדום השקיעה מסתער על רסיסי האבנים, נשבר בהם לגווניו ובני גווניו—ארגמן, חכליל, שני וששר—והם ניתזים מהשברים

עפרוני חכלילי
עפרוני חכלילי

קריאותיהן של ארבע קטות סנגליות פורעות את בין הערביים הערבתי, נארגות בשריקת האלימון, בשריקות העפרונים החכליליים, בשתיקתן של האבנים השבורות. הקטות עפות מעל לנחל, נעות מבעירת השקיעה אל קרירותה של הזריחה, נמשכות בכוחה של הלבנה, עפות אל אי שם כמוכות ירח. ריצוד אור אדמדם נלכד בבקבוק ישן. הוא נאבק על נפשו, מבקש להשתחרר, אך נותר לכוד וגווע לאיטו, רומץ וכבה. הצבאים בוטשים ברגליהם, מעלים עוד תמרות אבק, שמתמרנות מעלה ונתלות על קרניהם. האלימון נאלם דום ונעלם. שיחי זוגן פשוט פושטים את נופיהם לקשט את המדבר, מרבדים אותו בכרים ירקרקים, משובצים בזערורי פרחים צהובים. האור דועך, מלחמת הצבעים שוככת אל חשיכה, שעוטפת את קולות הציפורים ואת דומיית הצרירים.

שנונית, כנראה ארנולד
עפרוני חכלילי וריצוד אור השקיעה