דילוג לתוכן

מסע כומתה

מסע כומתה של שחף | 5 ביולי 2023

"למה הבאת משקפת?", "למה הבאת נשק?", "אני חייל, אבא", "ואני צפר, שחף". בזה נִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו והוא שב לגנוח מתחת לאלונקה. אני רוטן, מנסה להבין איזה צבא בלאי זה, שמזמין הורים להשתתף במסע הכומתה של הילדים שלהם. נכון, רק בקילומטר האחרון, אבל בכל זאת. ומתי התחילו עם השטות הזו, ולמה שוב אני צריך לסבול ממסעות, כאילו אני טירון צעיר? ומה יהיה השלב הבא, שהם יזמינו אותנו להשתתף בעשרה מטרים האחרונים של ההסתערות שלהם על היעד? האמת, עם הביצועים האחרונים של הצבא, זה דווקא יכול להיות רעיון לא רע. ובעיני רוחי אני רואה את הַכְּרֵסִים וְהַשֵּׂיבָה דופקים פזצט"א וגלגול לימין, מחפים על הבן, זורקים רימון לשמאל. רק מהרעיון אני מתגלגל מצחוק. ואז נבהל. מה הסתערות, איזו הסתערות, מה קשור שחף המתוק הזה והסתערות? ואז נזכר, שהוא כבר לא המתוק הזה של פעם, עם העור הרך, העיניים הצחקניות והידיים העגלגלות. ולא רק בגלל המלח של הזיעה, שמכסה את גופו וזולגת ממנו קילוחין קילוחין, אלא גם כי גדל והתבגר וכי למדו ידיו את עוצמת הפלדה, רגליו את מסע הדרכים ושפתיו את מקצב הפקודה. "עצור", אני מצווה על עצמי בבהלה, "אל תיקח את זה לשם. התנתק מהשיר הזה. עכשיו". וחיוור, אני מפנה את המשקפת אל עבר דררה ירקרקה, שמתאמצת להתעורר באור האפור של שחר מוקדם.

אני מתקשה להחזיק את המשקפת יציבה, כי הידיים רועדות ואני מתנשם ומתנשף ומזיע, כאילו צעדתי עם שחף וחבריו כל הלילה ולא רק בעשר הדקות האחרונות. אני מייחל להגיע כבר אל קו הסיום, למרות שאף כומתה לא ממתינה לי מעברו השני. רק סיכוי לשמור על רצף הצפרות, על אף המוקש הזה, ששחף הטמין לי לפני שלושה שבועות, בהזמנה להשתתף במסע. ניסיתי אז לברר איתו, האם הוא לא חושב שזה רעיון מגוחך, אבל הוא נעלב מעצם השאלה. אז שחררתי והיום בחמש בבוקר, קטי ואני התייצבנו קילומטר לפני קו הסיום של המסע, היא נרגשת ואני אומלל. כרגיל.

חיכינו עם עוד כמה הורים קורבניים, מחליפים חיוכים אבודים, הלכות נימוסי מסע. התאמנתי בלבקש החלפה מתחת לאלונקה, עד שנזכרתי בהנחיה המפורשת של המ"פ, שאסור לנו להיכנס מתחת לאלונקה. נקודה. אני נרגע ומתאמן במבט מאוכזב ומשיכת כתפיים, "צר לי שחף, אבל אסור לי להחליף". אנפית בקר, מלאכית בלבן, חולפת מעל, מחפשת בקר לא אנושי להתיישב עליו. קטי תשושה. היא לא רגילה לשעות האלה. לי דווקא נוח בהן למדי. אבל אחרי זה, במהלך היום, אהיה עייף. ירגזי נרגש קד קידות לזריחה ולהורים הממתינים. נדמה לי שרק אני שם אליו לב.

אני מתקשה להחזיק את המשקפת יציבה, כי הידיים רועדות ואני מתנשם ומתנשף ומזיע, כאילו צעדתי עם שחף וחבריו כל הלילה ולא רק בעשר הדקות האחרונות. אני מייחל להגיע כבר אל קו הסיום, למרות שאף כומתה לא ממתינה לי מעברו השני.

היום מלבלב וקול רעם עמום מתחיל לעלות מתחתית הגבעה. האוזניים נדרכות. אני מפנה את המשקפת אל עבר מקור הרעש ומגלה גוש חאקי דביק וגונח. הנה הם. עוד מעט אצטרך גם אני להיאנח ולגנוח. בינתיים, לפני שגוש החאקי יטביע אותי ואת צבעי הזריחה, אני נהנה מצופית צבעונית ומהמחשבה על כוס קפה.

הם קרבים. שחף ביניהם, מנסה לזקוף את הראש למראנו, אך כורע תחת משא הציוד. עכשיו אני שם לב, כמה משקל הוא העלה בשבועות האחרונים, מסת גוף ושריר. בערך בקצב שאמא שלי משילה אותם, מאשפוז לאשפוז. והשרירים מצייתים לו, כשהוא מורה להם ומפעיל אותם: דוחפים, נושאים, ממהרים.

הוא מגיע. הם מגיעים. בגוש אחד. אני רוצה לפלות אותו מהגוש, לחבק אותו. להזכיר לו שהוא לא רק חייל ואני לא רק צפר. אבל אי אפשר, וחוץ מזה הוא רואה את המשקפת ומתפדח. ואז הדיאלוג הקצר ההוא וטענותיו שנסתתמו, והוא חוזר אל מתחת לאלונקה, וההורים והילדים ממשיכים יחד לקול מקצב הפקודה של המפקדים, שגם יכולים להיות הילדים שלנו. אני תולה מבט בחוויאי דואה בקלילות חסרת דאגות, ומנסה לרסן את המחשבות שלי, שממהרות בעקבותיו.

אנחנו מתקדמים בגוש מיוזע אחד, חיילים והורים, אל עבר קו הסיום. אני מביט עלינו מלמעלה, ממעוף החוויאי. נחש אנושי וצפוף. אני רוצה שהגוש ימתח, יתרווח, יחשוף את האינדיבידואלים שאנו, וממילא אני גם מלא בהמון אמירות ביקורתיות שמבקשות מוצא ובדיחות ציניות שמחפשות פרצה. אבל מתיישב עליי ריסון לא מוכר. אני סוכר את פי הגדול וחוסך משחף את כל מה שאני חושב שאני יודע, וכל מה שאני יודע שאני חושב. שיחגוג. את הרגע, את היום, את הכומתה. את העולם, שלרגע אחד כולו שלו, בשליטתו.