דילוג לתוכן

ספידי גונזלס

חופזי קטן בלבוש קיץ | 28 ביוני 2023

"רגע," אני צועק לקטי, רץ אל המצלמה, אוחז בה ויוצא במרוצה: "אני מיד חוזר." מאחוריי, נשאר פיה של קטי מתעגל בשאלה, ספק נשיקה; אולי רצתה לשאול איך היה בשיעור האחרון לשנה, לברך לשלום, או לבדוק מה אני חושב שאני עושה ולאן אני יוצא בדהרה, אם רק עכשיו נכנסתי הביתה. אבל אני לא ממתין לשמוע את השאלה, בטח לא לתשובה, שאני לא טורח להשיב. גם הנשיקה נותרת לה תלויה. לא לשם כך נחפזתי כל הדרך מירושלים, מביט בדאגה בשמש ומחשב חישובים, האם יש לי סיכוי להגיע למאגר בזמן, לחופזי הקטן, שבצילומים נראה יפה כל כך, בניצוי הקיץ שלו. ואני גם די מרוגז: מה עשה הכרמל הזה במאגר שלי ולמה לו לאתר חופזי קטן, דווקא כשאני בירושלים? מה יש לצפרים הללו, למה הם כל כך חסרי התחשבות?

את השיעור המסכם של השנה סיכמתי בתמציתיות קצת יותר תמציתית מהרגיל ופרצתי החוצה מהכיתה, ממלמל חצי התנצלות ולא ממתין לתודות או לביקורות. לא היום. ממילא הכל יחזור על עצמו שנה הבאה, ואילו עכשיו ממתין לי החופזי במאגר שלי והשמש לא ממתינה לי בשקיעתה. כשאני יוצא מהאוניברסיטה, השמש נראית נמוכה מדי, כמעט ונושקת לצמרות העצים, שעל הגבעות לאורך הדרך. אני סקפטי, אבל הכביש מירושלים לחולדה יורד וככל שאני יורד בו, כך עולה השמש. עולה אך במעט, אך אולי יהיה בזה די. ליתר ביטחון אני גם מתכופף במושב, מנסה לרדת בו עד כמה שניתן, לדחוק מעלה את השמש בעוד כמה מילימטרים. אני יושב כל כך נמוך, שאני בקושי רואה את הכביש, אבל גם כך אני לא ממש מסתכל בו, או במכוניות שאני עוקף. רק בשמש, שלועגת לקצב ההתקדמות שלי ומתמידה בשקיעתה.

כשאני יוצא מהאוניברסיטה, השמש נראית נמוכה מדי, כמעט ונושקת לצמרות העצים, שעל הגבעות לאורך הדרך. אני סקפטי, אבל הכביש מירושלים לחולדה יורד וככל שאני יורד בו, כך עולה השמש. עולה אך במעט, אך אולי יהיה בזה די.

חופזי קטן
חופזי קטן ותמירונים

פקק תנועה ארור, נהגים רשעים, צפרים בני עוולה, כל אחד מרגיש צורך לחלוק איתי את תצלומיו, והשמש הזו, שיחרב עולמה. פעם אחת בחיים אני מבקש ממנה שתישאר בוהקת וחמה, אפילו שתצרוב את עורי, לא אכפת לי. אז דווקא עתה היא שוקעת לה, אל אור בין ערביים, יפה ורך אמנם, אך גם נמוג ונעלם. "שמש במאגר חולדה, ירח לך לעזאזל!". כן, שייחנק הירח, מה אכפת לי ממנו. רק צילום אחד עלוב של החופזי, זה כל שאני מבקש כעת, ואני זועק את תחינתי לשער הגיא, שחולף על פניי אחורה, בדהרה. מכאן הכביש לא ירד עוד כמעט, והשמש תפסיק לעלות, רק תמשיך בשקיעתה.

והנה צומת טל שחר, ומשמר דוד והפניה אל חולדה. המאגר משמאל לי, אבל כמו אידיוט לא לקחתי את המצלמה היום, אז אני פונה ימינה, אל חולדה ואל הבית ואל קטי, שרצתה כל כך לברך אותי על סוף השנה, או משהו מעין זה, אבל אין לי זמן. אני צועק את שאני צועק, תופס את המצלמה, שומע את המים זורמים במקלחת על ענבר, מספיק לתהות, אם אשוב הביתה לפני תום מקלחתה ופורץ החוצה, מותיר מאחור את פיה של קטי מתעגל בשאלה, ספק נשיקה. עכשיו אני חוזר אל עקביי, דוהר אל השער של הקיבוץ ואל השדות ואל המאגר, זועק לתור שיעוף לי מהדרך, או שאדרוס אותו, מעיף כמה עפרונים מצוייצים ומגיע למאגר. השמש עוד מאירה אותו, מתכוננת לצבוע את מימיו בכתום.

"שמש במאגר חולדה, ירח לך לעזאזל!". כן, שייחנק הירח, מה אכפת לי ממנו. רק צילום אחד עלוב של החופזי, זה כל שאני מבקש כעת, ואני זועק את תחינתי לשער הגיא, שחולף על פניי אחורה, בדהרה.

סיקסק מתעתע

האי מלא בציפורים, אך אני שקוע בחיפוש אחר החופזי והנה הוא, יפה כל כך בין התמירונים והמגלנים. חזהו ובטנו שחורים, גבו זהבהב, כל כולו הדור בצבעי קיץ מרהיבים. לא כמו החופזי החורפי ההוא, בתל ברוך. אני שותה אותו בשקיקה ומצלם אותו, צופה ומצלם. הוא לא מאוד קרוב, די רחוק אפילו, אבל זה יספיק לתיעוד. אני עובר בין המשקפת למצלמה, בין המצלמה למשקפת. פתאום הוא גם קרוב מאוד ואני מתלהב ומצלם את החזה השחור, עד שאני שם לב שהתבלבלתי. זה חזה שחור של סיקסק קרוב. אני מקלל ומחזיר את המצלמה בחופזה לחופזי, שמתמיר עמדות עם תמירון חמוד. אני נאנח בהקלה, כמעט בהנאה. הספקתי.

אני שולח ברכת תודה לשמש, שב למכונית ונוסע חזרה הביתה, במהירות סבירה הפעם, ולפתע נבהל: כמעט ולא התבוננתי באף ציפור אחרת. רק שאף אחד לא יאתר לי מחר במאגר איזה דרומס או משהו כזה. טוב, דיה צרה לשעתה. אני נכנס הביתה, אל קטי הממתינה, פיה עוד מתעגל בשאלה, ספק נשיקה, מחייך ושואל, "אז איפה היינו?"

ברכת תודה לשמש