"מיכה, אני סולח לך על הכל!", והוא, נפעם מפרץ האצילות שלי, שואל האם אני סולח לו בגלל החוברה שהוא איתר, וכשאני מהנהן בראשי לְכֵן, פניו נוהרים מאושר, מחייכים, והוא כמעט ונופל על צווארי בהוקרה, רק שאז הוא מתפכח ומתהפך עלי ושואל בכעס, על מה בעצם אני אמור לסלוח לו ומה בדיוק מכיל כל "הכל" הזה. ואני, כמו רק חיכיתי לשאלה הזו, עונה לו במתינות וביישוב הדעת, שהרשימה ארוכה, אבל אם הוא מתעקש על פירוט אז אני סולח לו, בין היתר, על זה שהוא גורם לי לכתוב עליו דברי נאצה, שהוא מאלץ אותי להחזיר לו את ציוד הצילום שלו וכן, גם על זה שהוא לא הביא לנו הבוקר דברי מאפה, לסובב חצרים, אותו עמדנו להשלים רעבים מאוד, כאשר הוא איתר את החוברה הקרובה.
מיכה מושך בכתפיו באותה ארשת ידועה, של בין ייאוש והשלמה, שכובשת את פניו בכל פעם שהוא נתקל בביטוי חדש לאישיות העשירה שלי, ובמקום להמשיך ולכעוס על הקיר, הוא מעדיף להתרכז בחוברה, שמנדנדת את ראשה על צווארה הארוך, צלליתה מתערפלת ומהבילה באדי החום, שעולים מאדמתו של צפון הנגב. מבין רגליה השריריות נמלטים זוגות של רצי מדבר, וסביב ראשה חגים שרקרקים מצויים, שצדים ציקדות מעופפות ומרעישות. הורה שרקרק וצאצאו הצעיר נוחתים על ענף לא רחוק וצופים בזוג המוזר והזועף, שיושב במכונית וצופה בהם.
ואני, כמו רק חיכיתי לשאלה הזו, עונה לו במתינות וביישוב הדעת, שהרשימה ארוכה, אבל אם הוא מתעקש על פירוט אז אני סולח לו, בין היתר, על זה שהוא גורם לי לכתוב עליו דברי נאצה, שהוא מאלץ אותי להחזיר לו את ציוד הצילום שלו וכן, גם על זה שהוא לא הביא לנו הבוקר דברי מאפה
