קילשוני ברקים נועצים שיניים בשמיים, נוגסים בשדות התירס והופכים סדרי קיץ. עוד אלכסוני חשמל מתפרצים, חוצים את הרקיע, מחרידים את הטווס, שמיילל מראש הברוש, כחתול רטוב ואומלל. צלליתו מרצדת: קמה לתחייה וכבה בקצבם הלא סדיר של הבזקי האור. מערכה חורפית מבריקה ברקים, מרעימה רעמים וממטירה ממטרים, שבולמים אותי ביציאה לשדות. אני נעמד על סף הדלת, מופתע מהמראות, מהריחות, מהחורף שקפץ לביקור קצרצר. הכל עטוף בעננים כבדים, שמוסעים מהים ברוח ערה. האדמה הצמאה פוערת אינספור פיות לגמוע את מנחת המים שזכתה בה פתאומית, והופכת בוצית ומאושרת.
המכונית של מחלק העיתונים מחליקה לעצירה ושנינו מחליפים מבטים תמהים, מופתעים. אין לו ניילונים להגן על הגיליונות הכרוכים בגומיות. למה שביוני יהיו לו ניילונים. הוא מוסר לי את העיתון של יום שישי, מרובב בכתמים רטובים, וממשיך בסיבובו, הוא ואני היחידים שערים.
אני משליך את העיתון הלח פנימה, מתיישב במבואה, מתחת לגגון, ומסנן סנוניות מהעננים האפורים. הן מבליחות בין הבזקי הברק, מתמרנות בין הטיפות הנושרות ובין העלים שניתקו ברוח הפתאומית ומסתחררים, מעלים באוב את הסתיו הנשכח. להקה של סנוניות רפת רודפת להקה של סנוניות מערה; שירקוקי מעוף, שעשועי כנף. נראה שהסנוניות אוהבות את הרוח הסועה, משתלבות בסערה הקצרה.
מערכה חורפית מבריקה ברקים, מרעימה רעמים וממטירה ממטרים, שבולמים אותי ביציאה לשדות. אני נעמד על סף הדלת, מופתע מהמראות, מהריחות, מהחורף שקפץ לביקור קצרצר. הכל עטוף בעננים כבדים, שמוסעים מהים ברוח ערה.
