טוב, אז ככה זה אמור לעבוד. אני סוגר עם יואב את השעה בה אנו גומרים לצפר ושגם אם יתהפך העולם או יען יעבור על פנינו בריצה, חייבים להתקפל ולחזור הביתה. ומכיוון שאני יודע עם מי יש לי עסק, אני משקלל פנימה חמש עשרה דקות מרווח ביטחון. על זה אני מוסיף עוד רבע שעה מרחב ביטחון, כי תמיד כשיוצאים איתו מהשטח יש איזו אינדיקציה חמה לקינון מיוחד, שמחייבת, אבל מחייבת, עצירה ובדיקה. ואז, אם הכל עובד כמו שצריך, אני מגיע הביתה בשעה שנקבה לי קטי, שבגלל שהיא יודעת עם מי יש לה עסק, שקללה פנימה חמש עשרה דקות מרווח ביטחון, ועל זה הוסיפה עוד רבע שעה מרחב ביטחון, שיהיה. וזה עובד. בדרך כלל. לפעמים. לפעמים לא. אה, ושכחתי. יואב, כשהוא שומע את השעה שבה אנחנו צריכים לחזור, מיד מקדים את המפגש ברבע שעה, או (במקרים הנדירים בהם הוא ממש נחמד), בחמש עשרה דקות. גם כי הוא מתעצבן על שקיצרתי לו את הצפרות של שבת בבוקר, וגם כי הוא סתם נהנה לקצר לי את השינה.
אז גם הפעם זה היה אמור לעבוד ככה. עקיצה קצרה בגבעות מרשם, לביקור השנתי אצל השיחניות הגדולות. רק שהפעם יואב ממש התעצבן ולמרות שסגרנו איסוף ברבע לשש, הוא שלח לי הודעה כבר בחמש וחצי, שאוי לי אם אני לא מוכן תוך שתי דקות. הייתה לי ברירה? הייתי מוכן. הוא הגיע ואני קרסתי אל המושב הקדמי, נאבק בשינה שאיימה להשתלט עלי מחדש, וגם במחלת הים, שאין ממנה מפלט כשיואב נוהג בכבישים המתפתלים של חבל לכיש.
שש ורבע, עצירה בחריקת בלמים, יואב מתעצבן שהאור עלה מזמן ומבחינתו כבר היינו אמורים להיות כאן ולצפר. אני מתעלם, מועד בעייפות החוצה, היישר אל זוג שיחניות ממתין, משם אל המדרון הסמוך, בו אנו מבוססים עד ברכיים בפיח של השריפה האחרונה, מבט באיזה פפיון הרים מסלסל, ספירה של מאות סיסי הרים, הצצה בחסידה מאחרת, עקב רעב, ואז אני מתחיל לגרור את יואב לאוטו, כי נגמר הזמן ואתו הלכו גם החמש עשרה דקות מרווח ביטחון.
אז גם הפעם זה היה אמור לעבוד ככה. עקיצה קצרה בגבעות מרשם, לביקור השנתי אצל השיחניות הגדולות. רק שהפעם יואב ממש התעצבן ולמרות שסגרנו איסוף ברבע לשש, הוא שלח לי הודעה כבר בחמש וחצי, שאוי לי אם אני לא מוכן תוך שתי דקות.
