עוד ארנבת נמלטת. עוד חשיכה סמיכה ועוד עיקול. אנו ממשיכים בנסיעה, עוקבים אחר העיקולים עד דמות קטנה, שממתינה לנו על הכביש, סופקת את כפיה, ספק מזמינה אותנו לרדת ולעקוב אחריה, ספק נמלטת מפנינו, מדלגת אל מערום סלעים סמוך, כולה רהויה ועדינה. למרגלות המערום פוסחת הדמות על שתי הסעיפים, פעם מצטנפת בחשש, פעם מתרווחת בנוכחותנו, מושיטה את כפותיה הזעירות אל צמח זעיר ממנה, מורטת עלים, לעתים בעצבנות, לעתים בהנאה. עיניה עגולות וגדולות, כחמה שתזרח עלינו מחר, כלבנה במילואה. רק שעיניה של הדמות שחורות כלילה שמקיף אותנו, עוטף ומלטף בחמימות של קיץ בראשיתו; קיץ שרק לומד ללכת ולהטיל את חיתתו על הארץ. כעת הוא עוד ברובו חנון ורחום, וודאי בלילה ששורר על הר הנגב. זנבה הארוך של הדמות משתלשל מאחוריה, נפרש הרחק הרחק, כמעט ונעלם בחשיכה. קצהו, מִשְׂעֶרֶת בשחור לבן, מונח על הקרקע בשלווה תהומית. שפמה מרטיט בעדינות, חוטמה מרחרח. ירבוע הנגב. עוד חלום שמתגשם בלילה המדברי. שוב הדים של הלמות הפרסות של רפאי הפראים. שוב מופרעת השלווה המופלאה. העדר דוהר איש שם, נמלט מִדְּבָר מה. אולי עוד טורף, שמסתובב רעב. הירבוע מזדקף בחשש על רגליו האחוריות. חוטמו מרטט בעצבנות. הוא מתמתח ורגליו נושאות אותו בניתורים מהירים אל תוך החללים שבין הסלעים. רק עיניו מציצות אלינו מבניהם, מאיצות בנו ללכת, מפילות תחינה. ואנו הולכים וקשה לנו הפרידה, כי חדה מדקרת הלב כמדקרת הסלעים בברכינו.
