דילוג לתוכן

מנהרת הזמן

מפגש מחודש עם מנחם אדר | 4-5 במאי 2023

אור הירח מֵהֵל על משעולי החורשה הדרומית. החול נגרס מתחת לרגליים, האקליפטוסים והאורנים מתנשאים מעל לראש, צמרותיהם מלטפות את הירח המלא ונופיהם מטילים עלינו את צלליו. אנו פוסעים במשעולים, לצלילי השקט הלילי. פה פריטת גיטרה רחוקה, שם נהמת מכונה ונביחת שועל, אך לא הרבה יותר מזה. הדממה הדרומית מהדהדת מהעצים, מהצעדים.

כל פסיעה משילה מעלינו עוד שנה, מקלפת מעלינו פיסת חיים, משיטה אותנו אחורה בזמן ארבעים שנה. עוד צעד ועוד שנה נקלפת מעלינו, שנינו מצעירים והולכים, הולכים ומתיילדים; מתנמכים, אך גבינו מתיישרים, מזדקפים. צעד. אנו מצנימים, קמטינו מחליקים ונעלמים. עוד צעד. העיניים העייפות מתחדדות והשיער הדליל מתמלא אל שפעה של ימי ילדות מאוחרת, נערות מוקדמת. המשעול נפתח לפנינו כמנהרת זמן בה אנו נופלים, כמו דאג וטוני עדכניים, זורמים אחורה עד מנחם, שממתין לנו ומוליך אותנו, צעד ועוד צעד.

מנחם, מדריך הצפרות הראשון שלנו, מהימים של החוג הירושלמי, המיתולוגי. ארבעים שנה לא ראינו אותו והלילה התייצבנו לקריאתו, לבוא ולספור תחמסים אירופיים בחורשה הדרומית. ועתה אנו הולכים בעקבותיו במשעולים, מאבדים תחושת מרחב וזמן, בשל נוכחותו אתנו ובשל הלילה, שעוטף אותנו בזרותו.

בני 12 היינו כשבאנו בשערי החוג ומנחם היה שם, לפתוח עבורנו את השערים ולהדריך אותנו בצעדינו הראשונים בעולם הצפרות: איך מעריכים גודל של ציפור, צורת מקור והתנהגות, הוליך אותנו יד ביד בתהליך האיתור והזיהוי, גם התעכב על פרמטרים של משקפות ואיך מחזיקים אותן, איך מסומנים במגדיר זכר ונקבה, והתעקש על כללי עשה ואל תעשה. הוא מי שהקנה לנו את הבסיס הצפרי, שחרות בנו עמוק ועליו ממשיכה ונבנית פירמידת הידע.

מנחם, מדריך הצפרות הראשון שלנו, מהימים של החוג הירושלמי, המיתולוגי. ארבעים שנה לא ראינו אותו והלילה התייצבנו לקריאתו, לבוא ולספור תחמסים אירופיים בחורשה הדרומית.

ארבעים שנים חלפו כלא היו ועתה שנינו משרכים רגלינו אחריו, מנסים להרשימו בידיעות שרכשנו מאז, ממהרים לרצותו, נותנים לו שידריך אותנו בשבילים הלא מוכרים ומתמסרים לתחושת הילדות חסרת הישע, נטולת הטרדות והאחריות. יש בהיותו ביננו ולפנינו תחושה מנחמת משהו, תחושה של פיענוח זרותו המאיימת של הלילה. אנו מתגאים בגאוותו בנו, מצטחקים כשהוא מזהה את הדינמיקה ביננו ונוזף בנו בגללה. וכשהרעב לופת אותנו בחטף, הוא מוציא מתיקו חבילה של שקדים ואגוזים ומציע לנו, להשתיק את קרקור הבטן. מדריך.

וכשקרקור הבטן משתתק, נפתח לנו הלילה ומתוכו עולה ובאה שירתו של תחמס ועוד תחמס. אנו מוקפים בתחמסים מזמרים, שירתו של צרצר ושריקות של שעירים. תחמס מתממש מצמרת עץ, ממריא אל מעוף ראווה, צלליתו מסתירה את הירח המלא, חולפת דרכו ושבה להימסך באפילה. הוא שב אל מעלינו, נובח קריאות תעופה קצובות, סופק כנפיים והחבטות נשמעות כמחיאות כפיים עמומות. מעופו שבור, מעלה, מטה, ימינה ושמאלה, בום, בום, בום. כתמי הכנף הבהירים מחזירים את אור הירח, מכסיפים בו, עד שהתחמס אוסף את כנפיו אל גופו ונעלם בענפי נופו של אורן. זוג אחר של תחמסים מעופף במעגלים ושירה נוספת בוקעת מפינה מרוחקת יותר של החורשה.

מיכה ואני מאושרים, כמעט כמו שני ילדים, אולי לא כמו; שני ילדים באמת ובתמים. לא צריך הרבה כדי לחזור ולהרגיש ילדים, להיות ילדים. כל שצריך הוא שהילדים שלנו לא יהיו בנמצא, מדריך של פעם ללכת בעקבותיו וציפור מפעימה כתחמס לא רדום.

אך ילדים כילדים; התרדמה נופלת עלינו וראשינו מתנדנדים. אנו נותנים למנחם להדריך אותנו בשביל השב למכונית ומעירים בשוגג שני חוויאים, מפריחים כרוונים ונמסים למשמע אנחה עמומה של אוח. אנו חולפים דרך כיסי אוויר חמים וכיסי אוויר קריר, מזיעים ומצטמררים חליפות. החול נגרס, הצמרות מרשרשות ואנו מתערסלים בנעימות שבלהיות מודרך, כל הדרך למכונית. שם, משקיף עלינו הירח, גדול ועגול כמו המעגל בן ארבעים השנים, שסגרנו זה עתה לאורו.