זוגות של אלימונים מסלסלים את יפחת החליל שלהם, רצים שפופים, מוסווים להפליא בצבעם החולי. הם נוברים בקרקע ואז מתפוצצים השמיימה כזיקוקי די-נור בשחור ולבן זועקים, שכנפיהן הנפתחות חושפות בבת אחת, עת מזנקים הם מעלה בכנפיים ובזנב פרושים; חושפים את הצבעים הסמויים בם ומעקלים אחורה את ראשיהם. מעופם מתקשת גבוה מעל למדבר ואז צונח מטה, אל הקרקע החולית, בה הם נבלעים שוב בצבעי הסוואתם. בין המראה קשתית אחת לשנייה, רצים האלימונים בזוגות, שלעתים מתערבבים, לעתים רבים ולעתים שומרים ביניהם על מרווח ביטחון. כשאחד מהם מאתר שיח מתאים, הוא מנתר אל ראשו, פורש את מקורו המגלי והארוך ופוצח בשריקה מסתלסלת וצלולה, שפולחת את השקט המדברי ומשרה עלינו אושר מתוק. גם שריקות שטוחות יותר, מסולסלות פחות, מצטרפות לפקוע את השקט המדברי ולהוסיף אושר עלי אושר; עפרונים חכליליים שרים ורצים, אף הם נעים בזוגות. הם משחרים מזון בין השיחים ואבני הצור של החמדות, שעוטפות את הנחל מכל עבריו. העפרונים רצים לעברנו, מתנדנדים ברוח הגוברת. אחד מהם פולה מהקרקע עש, שחיפש בין קפליה מסתור מהרוח. העפרוני בולע את טרפו, ממשיך בריצתו המתנדנדת ונעלם במזרח, בלוויית זוגתו.
ומהנחל הערבתי אנו נוסעים למישר, תחנה אחרונה במסע הממושך. שם, מיכה ושלומי נהנים מנדידה של ציפורי שיר ושל דורסים, בעוד אני כורע ברך בפני כחלילים מדבריים, שצובאים על פרחי כוכב ריחני וקדד משולחף וצובעים את המישר בגוונים עליזים, ראויים לסופו של יום צפרות במדבר אביבי ופורח.
