אבא עושה בושות

שני צפרים לוקחים את ילדיהם ללילה במדבר | 13-14 באפריל 2023

אבא עושה בושות, שני אבות עושים פי שתיים בושות, אבל אין כמו שני אבות צפרים כדי לייצר המוני בושות, שאפילו הדימיון של מאיר שלו לא יכול היה לברוא ושלושה ילדים שלמים-ענבר שלי ונועם וליבי של יואב-לא יודעים ולעולם לא ידעו להכיל. וטוב שכך.

יומיים במדבר יהודה עם שני האבות הצפרים האלה, ואפילו שלושה ימים אחרי, פנינו עוד סמוקים מבושה. בחיינו. רק הגענו לנחל, במכוניות הכי מטונפות ומבוצבצות בחניון, ושני אלה—יואב ופיקי, צפרים מדופלמים—מתחילים מייד לנשק. לא מזהירים או מאיימים, כמו אבא של אפרים. גם לא נישקו ילדים אחרים. טריסטרמיות הם נישקו! לא הסכימו לבנות את האוהלים, עד שלא נישקו כל טריסטרמית תאוותנית ברדיוס של שני קילומטרים. בושה. ואחרי שהם התחרו על ליבן של הטריסטרמיות הם המשיכו להתחרות בכל עניין ודבר, כולל בנחירות עוצמתיות, וגם (אוי לאותה בושה) בחוסר תחרותיות. כן, כן, מתחרים ומתווכחים ביניהם מי פחות תחרותי. כאילו שצפרים יכולים להיות לא תחרותיים, וכאילו שאנחנו לא מכירים אותם כבר יותר מדי שנים. הרי איתנו הם לא מצליחים שלא להתחרות! גם כן אבות.

אבא עושה בושות, שני אבות עושים פי שתיים בושות, אבל אין כמו שני אבות צפרים כדי לייצר המוני בושות, שאפילו הדימיון של מאיר שלו לא יכול היה לברוא ושלושה ילדים שלמים-ענבר שלי ונועם וליבי של יואב-לא יודעים ולעולם לא ידעו להכיל. וטוב שכך.

בז צוקים

והדיונים המתלהטים שלהם, האם העורב השחור שמעלינו, הוא באמת שחור או אולי חום-עורף, והאם ההוא שזנבו קצוץ הוא במקרה מין נפרד. מי ידע שיש כל כך הרבה מינים של עורבים בצבע שחור? ולמי זה בכלל משנה? טרחנות צפרית. והמאכלים המוזרים שלהם, בפלות מעופשות ולחמניות מרוחות בבליל של חומוס וגבינה צהובה. איזו חרפה. והשפה הזו, הצפרית, עם המושגים הלא ברורים, שגם אם ננסה, לעולם לא נצליח לשחזר. ולמה הם בכלל לקחו אותנו לכאן, הרחק מהציביליזציה ונתנו לנו להתבשל בשמש, בעוד הם מפנטזים והופכים כל זיז בסלע לאיזו ציפור, שהם טוענים שהיא מעניינת?

ומה יש להם בכלל מציפורים? מה זו האובססיה הזו, ביום ובלילה? לא יכלו להתאהב, למשל, בחתולים עירוניים? איך הם עקבו במבטים מוקסמים אחרי ציפורים, שהיו לא יותר מנקודות מרוחקות, שהם קראו להן סיסים או סנוניות, מה כבר ההבדל? ממילא אותה נקודה הייתה פעם סנונית ופעם סיס. תפסנו אותם על חם בזיופים האלה. נראה אותם מכחישים את הביזיון הזה. והכלימה הנוראית כשהם הזילו ריר על ציפור אפרורית, רק בגלל שהמקור שלה היה עמוס בעשבים יבשים, שהם טענו שנועדו לבניית קינים. וכל הקלון הזה מתרחש בזמן שיתר הטיילים מסתכלים, לוטשים בנו עיניים ואין לנו איפה להסתתר, או להוליך את הבושה. כמה הסמקנו שלושתנו, כמו שלוש שמשות בלב מדבר. או אז, בחשיכה, כשהם תרגמו את שריקת הרוח, לשריקה מרוחקת של ציפור, אפילו לא תפסנו את שמה, רק שירכנו אחריהם רגלינו ומעדנו באפילה, כי הם—באחריות הורית מופתית—אסרו עלינו להפעיל את הפנסים. כדי לא להחריד את הציפורים, כמובן. בושה. בושה. אם קטי ואדווה היו יודעות ולו חצי ממה שהם עוללו לנו ביומיים הללו, הן לא היו מפקירות אותנו בידיהם. בזה אנו בטוחים.

ומה יש להם בכלל מציפורים? מה זו האובססיה הזו, ביום ובלילה? לא יכלו להתאהב, למשל, בחתולים עירוניים? איך הם עקבו במבטים מוקסמים אחרי ציפורים, שהיו לא יותר מנקודות מרוחקות, שהם קראו להן סיסים או סנוניות, מה כבר ההבדל? 

עפרוני מדבר עם זרעים של מקור החסידה

אבל אז, אנו מודים, הם שלפו קסם מהכובע הצפרי שלהם. אמנם לא עוגת פלאים מופלאה כמו אבא של אפרים (שני אלה לא יודעים אפילו לאפות), אבל זוג מהפנט של בזי צוקים, שתימרנו אל מולינו ומעלינו וצללו אל תוך היונים והטילו עלינו את צלליותיהם המהירות. ולרגע אחד הפסקנו להתבייש בשני האבות האלה, אפילו התעוררנו קצת, התעודדנו והסכמנו להסתכל בשני הבזים דרך המשקפות והטלסקופ. ואתם יודעים מה? גם חשנו טיפת גאווה. אם כי ללכת יד ביד איתם, כמו אפרים ואביו, נראה לנו עדיין די מוגזם.