והדיונים המתלהטים שלהם, האם העורב השחור שמעלינו, הוא באמת שחור או אולי חום-עורף, והאם ההוא שזנבו קצוץ הוא במקרה מין נפרד. מי ידע שיש כל כך הרבה מינים של עורבים בצבע שחור? ולמי זה בכלל משנה? טרחנות צפרית. והמאכלים המוזרים שלהם, בפלות מעופשות ולחמניות מרוחות בבליל של חומוס וגבינה צהובה. איזו חרפה. והשפה הזו, הצפרית, עם המושגים הלא ברורים, שגם אם ננסה, לעולם לא נצליח לשחזר. ולמה הם בכלל לקחו אותנו לכאן, הרחק מהציביליזציה ונתנו לנו להתבשל בשמש, בעוד הם מפנטזים והופכים כל זיז בסלע לאיזו ציפור, שהם טוענים שהיא מעניינת?
ומה יש להם בכלל מציפורים? מה זו האובססיה הזו, ביום ובלילה? לא יכלו להתאהב, למשל, בחתולים עירוניים? איך הם עקבו במבטים מוקסמים אחרי ציפורים, שהיו לא יותר מנקודות מרוחקות, שהם קראו להן סיסים או סנוניות, מה כבר ההבדל? ממילא אותה נקודה הייתה פעם סנונית ופעם סיס. תפסנו אותם על חם בזיופים האלה. נראה אותם מכחישים את הביזיון הזה. והכלימה הנוראית כשהם הזילו ריר על ציפור אפרורית, רק בגלל שהמקור שלה היה עמוס בעשבים יבשים, שהם טענו שנועדו לבניית קינים. וכל הקלון הזה מתרחש בזמן שיתר הטיילים מסתכלים, לוטשים בנו עיניים ואין לנו איפה להסתתר, או להוליך את הבושה. כמה הסמקנו שלושתנו, כמו שלוש שמשות בלב מדבר. או אז, בחשיכה, כשהם תרגמו את שריקת הרוח, לשריקה מרוחקת של ציפור, אפילו לא תפסנו את שמה, רק שירכנו אחריהם רגלינו ומעדנו באפילה, כי הם—באחריות הורית מופתית—אסרו עלינו להפעיל את הפנסים. כדי לא להחריד את הציפורים, כמובן. בושה. בושה. אם קטי ואדווה היו יודעות ולו חצי ממה שהם עוללו לנו ביומיים הללו, הן לא היו מפקירות אותנו בידיהם. בזה אנו בטוחים.
ומה יש להם בכלל מציפורים? מה זו האובססיה הזו, ביום ובלילה? לא יכלו להתאהב, למשל, בחתולים עירוניים? איך הם עקבו במבטים מוקסמים אחרי ציפורים, שהיו לא יותר מנקודות מרוחקות, שהם קראו להן סיסים או סנוניות, מה כבר ההבדל?
