יממה שלמה חלפה ואני לא מצליח לפלות מהצפרות בתל קריות חוטים ולטוות אותם לעלילה. הכל מבולבל לי, גועש ורועש כארץ שסביב: אמי שממשיכה בשקיעתה לסביבה נטולת חמצן, שחף שמתגייס מחר וגיוסו שואב את החמצן מריאותיה של קטי ואותי מרוקן ממחשבות, ההפגנות של שלשום, של היום, של השבוע הקרוב, מאוץ החקיקה, הדיונים המתלהטים, אגרופים נקמצים, רחובות סוערים, חשרת עננים מתאספים, אוניברסיטה שקטה וסטודנטים מבולבלים. מה ילד יום ידע רק הלילה היורד.
וכך נותרים חוטי הצפרות משתלשלים באוויר, פרומים וחשופים כעצבים כואבים, נוגעים לא נוגעים, נארגים לא נארגים ומתלטפים במבטים המרגיעים של הציפורים בתל קריות, שבסופו של חודש מרץ הוא אי של יציבות אביבית בים של מציאות מתערערת, מתפוררת. עמודי התל עומדים בפגעי הזמן, על ראשיהם, כעיטורים קורינתיים, ניצבות צוקיות בודדות, זכרים בכחול מבהיק, נקבות בכחלחל עכור, סורקות את סביבתן, עיוורות לגלים שמטביעים את הארץ, משקיעים אותה במבול ובטינה. למרגלות התל, שני זכרים של צוקיות חכליליות, האחד נטוע בליבה של תבערת הפריחה, האחר עומד על סלע, ושניהם עפים להיפגש על סלע שלישי, מוסיפים את צבעיהם הבוהקים לשדה הפרחים ולפרפרי הכיתמית, שמעופפים זה עם זה, בחיזור או בקרבות. כתומי-קצה מדבריים מדלגים בין הפרחים, שבים ונהדפים כהדים של קריאת הקוקייה האירופית, שמעופפת מעלינו ולא פוסקת מלקצוב את הזמן, ממנו מתעלמים התל ועתיקותיו. מיכה ואני נשמעים לשעון הקוקייה, מצייתים לו, כל שנה מתייצבים שוב בתל, משנה לשנה מעט פחות בוטחים בצעדנו, מעט יותר מכירים את פיתולי הנחלים שמקיפים אותו, שבעיקוליהם מחלידים הזיכרונות מהגיבתון האפור. גם השנה לא נפגוש בו, למרות שאנו מקיפים את מיקומו שוב ושוב, מלווים בשני גיבתונים אדומי-מקור יפים ורגועים.
הכל מבולבל לי, גועש ורועש כארץ שסביב: אמי שממשיכה בשקיעתה לסביבה נטולת חמצן, שחף שמתגייס מחר וגיוסו שואב את החמצן מריאותיה של קטי ואותי מרוקן ממחשבות
