הדגלים שוב מתנוססים, אני פותח את רשימת האיבירד השלישית, ואנו נכנסים לרחובות העיר. לפעמים התחושה כאן היא כמו מעבר לקווי האויב. מבטי השטנה גלויים, הלעג חשוף, צעקות הבוז רמות. נהג לוכד את מבטי המפרפר וצועק לי בלעג, שאני משועמם: "אתה משועמם, אתה משועמם", ובא לי לצעוק לו חזרה, שהחוברות כבר רוקדות והכי בעולם אני רוצה להיות במדבר עכשיו, צופה בזכר חובר, נושא את הדרו לנקבות משתאות. אין לי עניין להיות כאן, בירושלים, מסתופף בצל דגלים. אין בי רצון להשתזף במבטי השטנה והבוז שלו, אבל הדמוקרטיה קוראת לי, זקוקה להגנה, אז שיעזוב אותי במנוחה. אני חותר הלאה, טובע בנהר הדגלים, מחפש בו ביטחון, אך נלכד על אי תנועה עם כמה חרדים צעירים. גם בעיניהם הבוז הזה, שנאת החינם. אחד מהם מתקרב אליי, אני פונה אליו, לובש את המבט הכי בטוח בעצמי שאני יכול לזייף, והוא ממשיך להתקרב, כמעט למרחק נגיעה. אני מחפש את השוטר הקרוב, אך מזהה שמבטו של האיש הצעיר ממוקד במצלמה ובעדשה שלי והוא שואל אותי עליהן, על גודל הצמצם והאם אני מרוצה מהן, ולרגע אנו מתלכדים במגע אנושי, נלכדים בבועה משותפת, רק שנינו, בני אדם, בתוך הנחשול הגדול שסביבנו. אך הרגע חולף. הוא ממשיך למדרשו, אני להיכל המשפט והבועה פוקעת, חושפת אותי שוב לצעקות התמיכה וההתנגדות, לסיסמאות הנבובות שמכאן ומכאן, לאיש במגפון שזועק על הדתיים שביננו להסיר את הכיפה, על נושאי הדגלים לעזוב את הדגלים, על כולנו שאיננו יהודים, שאנו בוגדים, ואני מסתכל על וותיקי סיירת גולני וסיירת צנחנים ועל הצוללנים שסביבי, הטייס משמאל והשריונר מימין, ומתבייש בשבילו, מתבייש בבורותו, בשנאה, בתפיסת האדם המעוותת שלו.
ואז, בהמשך הכביש, אני נופל, כמו כולנו, בקסמו של הישיש, שעומד מחויך ומבויש; זקן המוחים, לוחם חטיבת גבעתי ממלחמת השחרור. הוא נושא שלט פשוט, "בתש"ח האמנו למנהיגים", מספר אישי 6174, סמל החטיבה ואותות מערכה רבים מספור. הוא מוקף מילואימניקים צעירים ומעריצים וחיוכו המבויש נוהר ממנו וסולל עבורנו את הנתיב אל היכלו של בית המשפט העליון. כן, פעם האמנו למנהיגים, אולי נכון יותר לומר שפעם היו מנהיגים, וחבל שאינם עוד. אך אני דוחה מעליי את הרהוריי האכזבה ותולה יהבי בלהקה קטנה של דרורי בית, שחותמת עבורי את רשימת הצפרות השלישית והאחרונה לבוקר זה, ואולי גם תראה לי את דרך התקווה.
