דילוג לתוכן

המבוגר האחראי

טוויץ' בכפייה | 20 בינואר 2023

מישהו היה צריך להיות המבוגר האחראי, לא ככה? וזה לא שלא ניסיתי לשכנע אותו. בטח שניסיתי. דיברתי על ליבו, שטחתי בפניו טיעונים שכלתניים, התחננתי לפניו, הזכרתי לו את כל השנים בהן חיפשנו דוחל שחור, איך קיווינו וייחלנו, התפללנו שיבוא לפנינו אחד, והנה הוא בא וכולם כבר עלו אליו לרגל, אני ביקרתי אצלו פעמיים ו-"הוא חיכה לך עד שתחזור מאמריקה, מיכה. חיכה עד עכשיו, ומי יודע עד מתי הוא עוד ימתין?" את כל זה אמרתי למיכה בלוויית נימוקים ודוגמאות, אך איתו זה כמו לדבר אל הקיר. הוא זורק אליך מבט שווה נפש ומשיב לך בנימה הזו, האדישה, שיכולה להוציא כל צפר מדעתו, שלא בא לו לנסוע עכשיו לדוחל השחור ההוא, שבמאור. אני מנסה לשמור על וויסות רגשי ושואל אותו, "למה? מה רע עשה לך הדוחל? בחייך, הוא לא יחכה לך". ומיכה אומר שהוא עדיין עם ג'טלג מאמריקה ושהוא עייף ואין לו חשק לטווץ', בטח לא לשדה שמצמיח פרות מתות. אני מזכיר לו שהשדה מפריח גם נרקיסים ושטוויץ' היא לא מילה גסה, וש, "רבאק, זה דוחל שחור, עשירי לישראל!" אבל מיכה בשלו, הוא לא רוצה וזהו זה. אז מישהו היה צריך להיות המבוגר האחראי, לא ככה? לדאוג שהוא יראה את הדוחל, לא? אז שלפתי את האלה, שהכינותי מבעוד מועד (אני כבר יודע עם מי יש לי עסק) והלמתי בו בראש, היממתי אותו וליתר ביטחון גם קשרתי אותו, שלא יוכל להתנגד.

ככה, קשור וחסר הכרה, גררתי אותו למכונית. אין לי מושג מה הם אוכלים שם במדע הנתונים, אבל קל זה לא היה. את הנסיעה לתחנת הדלק אני כבר מכיר, כמעט בעיניים עצומות. מיכה ישב שמוט במושב שליד הנהג, מדי פעם פלט גניחה של כאב, אך מלבד זאת היה שקט למדי. במחלף ניצני עוז הוא התעורר ושאל מבוהל, איפה הוא ומה קורה פה, אז נתתי לו עוד מכה קטנה, שלא יפריע בנהיגה. היה מאוד לא פשוט לגרור אותו מתחנת הדלק, דרך הפרות המתות, לנקודה של הדוחל. בוץ, פגרים, פה ושם שלוליות. אני לא חושב שהוא יאהב את מה שהוא יגלה על הבגדים שלו, כשהוא יתעורר. אבל כשהוא יראה את הדוחל, הוא יבין ויסלח. על הכל. או שלא. נתמודד עם זה כשנגיע לגשר.

ככה, קשור וחסר הכרה, גררתי אותו למכונית. אין לי מושג מה הם אוכלים שם במדע הנתונים, אבל קל זה לא היה. את הנסיעה לתחנת הדלק אני כבר מכיר, כמעט בעיניים עצומות. מיכה ישב שמוט במושב שליד הנהג, מדי פעם פלט גניחה של כאב, אך מלבד זאת היה שקט למדי.

דוחל שחור (צולם בביקור הקודם אצל הדוחל)

למזלי הדוחל משתף פעולה וממתין לנו בנקודה, כולו חיוכים וליבובים. אליי הוא כבר די רגיל ומיכה קשור וללא תנועה, אז מה אכפת לו, לדוחל? הוא מתקרב, כמעט ונוחת על אפו של מיכה חסר ההכרה. אני מוחא כף, הדוחל נתקף בחיל ורעדה, אך שב מהר לשלוותו. עוד מחיאת כף ומיכה נאנח, פוקח עין ועוד עין, מנסה להזיז את ידיו, אך הן קשורות. את המשקפת הנחתי על צווארו, כדי שירגיש צפר. אך עם ידיים קשורות ודוחל במרחק לטיפה, היא די מיותרת. הוא מניע את ראשו, מבטו המעורפל מתבהר ואז מתמקד. תחילה, באימה, בפגר קרוב של פרה. ואז בדוחל שמקפץ קרוב לו ואיזו נהרה של אושר מתחילה לנבוע ממבטו, ששוב מתערפל בחמת זעם, כשהוא רואה אותי ומתחיל להבין מה קרה. "פיקי", הוא צועק עליי ואני מהסה אותו, מצביע על הדוחל הרגוע. מיכה משתלט על עצמו, זורק חיוך אל הדוחל ושוב מביט בי באיום. אני אומר לו, שהייתי חייב, ושהוא חייב להבין שהייתי חייב. אבל אין מי לדבר. הפעם הוא באמת כועס. אני מנסה לפייסו, מברך אותו על הלייפר, מצליב את ידיי בשבילו, לאיקס של הלייפר. האצבעות שלו מתעוותות ברצון עז לחנוק אותי. לכו תבינו צפר.

אני רואה צפר זר מתקרב אלינו, די מבולבל מהתמונה שנגלית לפניו: מיכה קשור וזועם, אני מפזז סביבו בניסיון מאומץ להיראות שמח וחייכן ובין שנינו, מקפץ הדוחל, מפלרטט עם זבובונים שמגיחים מפגר קרוב. אני לא מכיר את הצפר, אך אין לי הרבה ברירות ואני מבקש ממנו לשחרר את מיכה. יום אחד הוא עוד יודה לי, אבל כרגע אני מעדיף לשמור ממנו מרחק ביטחון. כי עם כל הכבוד לבגרות האחראית שגיליתי, יש מצב שקצת הגזמתי וחציתי את הקו.

מסמן את אות הלייפר עבור מיכה