דילוג לתוכן

סגרירי חורף

מצפה נפתוח | 4 בינואר 2023

גללים מהבילים את חום גופו של הצבי אל צינת הבוקר. פקעות קורים מטוללות של דובון הקורים, פורחות מהקרקע הלחה, בעוד הראשים מצמיחים כובעי צמר. שמיכת עננים כבדה מאפירה את הרקיע, מסתירה את השמש, לעתים ממטירה עלינו רסס קל. הבל פה מנחה אותנו בדרכנו. סַגְרִירֵי חורף. קר לציפורים והן מסתתרות בעצים, מתכרבלות בהם, רק ציוציהן נמלטים מהנופים, שעומדים בשלכת. טלאי שחור ניתק מהאפלולית שבחיקו של עץ אורן, מתגלה להיות צילו של שחרור, צלליתו כולה, ואז מופיעה הציפור, במלוא הדרה השחור, מסלסלת קמעה, אך נרתעת מהקרירות. עורבים עומדים בקצה הצמרות של עצים ירוקי-עד וקוראים אל הרקיע. קריאותיהם מהדהדות, נבלעות ברעש הרקע העמום והתמידי, שנישא אלינו מהכבישים, שעוטפים את מצפה נפתוח, חונקים אותו מכל עבר.

שלושה צבאים טופפים דוממים בין השומרים הלחים, קרניהם מציצות ונעלמות. אחוריהם הלבנים מסמנים לנו את נתיבם, ואנו מניחים להם להיעלם במבטחה של חורשת האורנים. פריחה חורפית כופפת אותנו ארצה, כיסופים לדודאים, לרקפות ראשונות, לכרכומים אחרונים, למקבץ נאה ותכלכל של אירוס הסרגל. ציוץ כפול של פפיוני שדות. הם מעופפים מעלינו, נקודות שחורות על רקע אפרורי של רקיע סגרירי. עמודי תפרחת כהים של סומק מתנדנדים ברוח ופקעות ירוקות של דבקונים מכבידות על האלות המקריחות. שוב חוזר הרסס, מלחלח קמעה את הפנים, שבוערים בצינה, מאדימים בה, כמו חזהו של אדום-החזה, ששר אי שם, נסתר.

שלושה צבאים טופפים דוממים בין השומרים הלחים, קרניהם מציצות ונעלמות. אחוריהם הלבנים מסמנים לנו את נתיבם, ואנו מניחים להם להיעלם במבטחה של חורשת האורנים. פריחה חורפית כופפת אותנו ארצה, כיסופים לדודאים, לרקפות ראשונות, לכרכומים אחרונים, למקבץ נאה ותכלכל של אירוס הסרגל.

זלזלת הקנוקנות
עירית גדולה
דבקון הזית

קאקים ויונים מצטרפים לעורבים. כולם רועים על הקרקע, בין עצי השקד והאלות, עמודי העירית, שברובם עוד לא פרחו. הציפורים ממריאות בבהלה, סובבות את הרקיע המעונן כענן נוסף, מכסיף ומפוחד. היכנשהו סובב אותנו נץ עלום, מטיל מורא בציפורים, גם אלו הגלויות וגם הנסתרות. הנעליים לחות עד לשד הגרביים. הקרירות עולה מכפות הרגליים, אל הרגליים, אל הגב המצטמרר, נפלטת אל העולם כהבלי פה.

נוח עולה בגבעה מולנו, תר אחר גיבתונים צהובים. לשווא. חורף נטול ציפורי חורף. גם את הפרושים איננו מוצאים, רק קולותיהם הנמלטים מגיעים אלינו. פשוש מטרטר ועף משומר רטוב לשומר, סבכים שחורי-ראש מטפסים על זלזלות הקנוקנת, פרחיהן כפעמונים שמדנדנים בדומייה. ירגזים מתרגזים עלינו ועלוויות נסתרות משרקרקות. לעתים הן חושפות גב כהה, לעתים גבה בהירה. בדרך כלל רק שריקתן מסגירה את מיקומן.

היכנשהו סובב אותנו נץ עלום, מטיל מורא בציפורים, גם אלו הגלויות וגם הנסתרות. הנעליים לחות עד לשד הגרביים. הקרירות עולה מכפות הרגליים, אל הרגליים, אל הגב המצטמרר, נפלטת אל העולם כהבלי פה.

אירוס הסרגל
רקפת מצויה

שרון נפרדת. העבודה קוראת. אני עוד מותח מעט את הזמן, יורד במעלה הגבעה והטמפרטורות, שמעט מטפסות. אני מגיע לעמק החקלאי הקטן, שם ממתינים לי כל הפרושים והירקונים, מתחממים בקרני השמש הבודדות. פה, למטה, כבר פורחות העיריות, מזמינות אליהן צופית קולנית במיוחד. אני משיט את משקפתי בין האלות והשקדים, אל הפרושים שנתלים על הענפים הקרחים, צומחים עליהם כפירות שטרם הבכירו, מתענג על דוחל שחור-גרון עז במיוחד, ושב אל המכונית, להחליף בגדים, נעליים וגרביים. נגיעות של חמימות יבשה.

שרון