מיכה מנסה גישה אחרת. הוא מזמין אותי להיכנס ולשבת על כורסא. מציע לי כוס תה חם ושואל אותי "מה עם קטי? מה היא אומרת על זה? והעבודה? אתה הרי צריך ללכת לעבודה מדי פעם, לא? והילדים? אתה יודע, יש עוד דברים בחיים חוץ מציפורים ומרשימות". אני מושך בכתפיי ועונה, שלקטי יהיה טוב יותר בלעדיי ובלי השיגעונות שלי, שאני והוא עובדים באותה עבודה אז זו בכלל לא בעיה, והילדים, "נו הילדים הם כמו קטי. גם להם יהיה רק טוב יותר בלעדיי". הוא מתייאש, נאנח, מצביע על הספה ואומר לי להתמקם, ושזה רק ללילה הזה, שנראה כבר מה הוא יראה מחר בבוקר, ואם הוא לא יראה שום דבר שווה, "אז תוכל לחזור הביתה, נכון?" אני זורק בת צחוק מרירה, "לא תראה כלום? בחייך מיכה, כבר אמרת לי ששמעת אתמול בקיבוץ איזו עלווית גבות נדירה", ושמחר בטח תראה אותה, "ושיהיה לך ברור, אני אהיה לידך כשתראה אותה, מיכה. תראה שאני אהיה לידך. זו התכנית שלי למחר ולכל יום ממחר ואילך". "יאללה פיקי, מאוחר עכשיו, אז לך לישון. נדבר מחר", והוא הולך באיטיות אל עדי, בטח חושש להתמודד איתה, או מבטיח לה שזה רק ללילה אחד. אבל לא אכפת לי מה הוא מבטיח לעדי. מה הוא חשב לעצמו? שרק כיף יצא לו מהמזל הזה שלו? אז זהו, שלא. יצא לו גם אותי.
צ'ארלי מתקרב אליי מהחשיכה, שמח בחברה אנושית. הוא מכשכש בזנב ומלקק את לחיי. אני מאושר בחום הכלבי שקורן ממנו ומגרד לו מאחורי האוזן. הוא מתכרבל בצמוד אליי ונרדם. רגליו בוטשות בספה, כמו בצעדי ריצה מקוטעים. הוא בטח חולם על חתולים. אני מתקשה להירדם, מתהפך בשק השינה ומונה את הלילות המועטים והבקרים המעיקים שעוד נותרו לי, עד לתחילתה של השנה החדשה. אז, בבוקרו של האחד בינואר, אתעורר להיות שם, כשמיכה מאתר בחצרו, את המגה הראשון לשנת 2023.
