ומהפסגה אנו יורדים מטה, דרך נחל המפלים, שחצוב בגרניט הכהה והמזוות. מעל מתנשאים עוד גושי גרניט שבורים ומבוקעים מהיפוכי חום וקור, חושפים אלינו שיניים חדות ומאיימות. הגרניט פועמת ומחליפה צבעים מאדום לשחור ושוב, אולי זה האור שנופל עליה בזוויות משתנות, פעם מלטף ופעם מכה. השמיים תכולים מלבד משיחות קלות של נוצה, ענני צירוס לבנבנים, שנמשכים ומתמשכים מאופק ועד רכס. פה צלף אמיץ משתפל מצוק, שם שיטה שצימחה מסדק צר ולעולם תישאר נמוכה ושחה, שיח ולא עץ מיתמר. היא נאלצת להסתפק בלחות הדלילה שנספחת בלילות נדירים לפני הסלע, מתעבה עליהם, מלחלחת אך במעט את שורשיה הצמאים תמידית.
אנו יורדים בנקיק ובמפליו, בקושי שומרים על שיווי משקל, מתקשים עם השרירים, הרגליים מרעידות ביתדות, והנה שתי יעלות באות ועולות אלינו בנקיק, בקלילות מעוררת קנאה. הן עוצרות למראינו, מרחרחות, חוככות בדעתן. מבטן מתחלף בין דאגה ואימון בלית ברירה, כי הנקיק צר, אין כאן ימין ואין שמאל, והן נאלצות לחלוף דרכינו, נדחקות ביננו ומנתרות במעלה המפל, שאך לפני רגע בקושי רב מצאנו בו מדרך לרגל. אנו עוקבים בהשתאות אחר היעלמותן במעלה הנחל.
אנו יורדים בנקיק ובמפליו, בקושי שומרים על שיווי משקל, מתקשים עם השרירים, הרגליים מרעידות ביתדות, והנה שתי יעלות באות ועולות אלינו בנקיק, בקלילות מעוררת קנאה. הן עוצרות למראינו, מרחרחות, חוככות בדעתן.
