עיט שמש על עץ שיטה. הוא עומד על חופתה הרחבה של השיטה, מבטו חולש על המישורים, שולט על הגבעות, על הדרך שלוקחת אותנו צפונה, דרך העץ שלו ודרכו. ככל שאנו קרבים אליו אנחנו מאטים, מעכבים ככל שניתן את הבלתי נמנע. ראשו של העיט מזהיב בשמש החורפית. הקרניים נופלות עליו בזווית נמוכה, מלטפות אותו, מרככות אך במעט את עוצמתו הכבושה. הוא עוקב אחר התקדמותנו, מנער את ראשו ונוצותיו סומרות כרעמה. אריה מכונף. הוא שולח בנו מבט אחרון, פורש את כנפיו העצומות והעוצמתיות, מניח להן לשאתו על אוויר הבוקר הצונן, אל מעבר לאופק.
אנחנו חונים מתחת לעץ השיטה, שנותר מיותם מהעיט, ויוצאים לצפר. זו עוד פינה אלמונית וחסרת ייחוד מסך פינותיו הרבות של פארק הלס. אך עתה, כשהפינה התפנתה מאימתו של העיט האימתני, נמשכות אליה הציפורים מכל עבר. טרטור חזק של חנקן גדול, טרטור חלש של סבכי ערבות, טרטור בינוני של סבכי שחור-ראש. אני נושם את הקולות ומהלך ביניהם בעדינות. די היה לי בעיט נמלט. אני רוצה כעת צפרות איטית, אינטימית, להשתלב בציפורים, לחיות ביניהן, להיות מהן, ולו לזמן קצר.
ראשו של העיט מזהיב בשמש החורפית. הקרניים נופלות עליו בזווית נמוכה, מלטפות אותו, מרככות אך במעט את עוצמתו הכבושה. הוא עוקב אחר התקדמותנו, מנער את ראשו ונוצותיו סומרות כרעמה. אריה מכונף.
