"נו, מה הבעיה עכשיו, פיקי?", "הסוללה". "מה, היא ריקה?!?", "לא, מיכה, מה אתה חושב, שאני אידיוט? טענתי אותה אתמול. היא מלאה לגמרי". "נו, אז מה הבעיה?", "שכחתי אותה בבית, בתוך הַמַּטְעֵן". מיכה והחנקן הגדול מחליפים מבטים של ייאוש. החנקן מבטיח לחכות ומיכה, מלאך גואל שכמותו, שולף מהתיק את הסוללה ספייר ומושיט לי אותה בלי אומר ודברים. כוחו של הרגל. אני מחייך במבוכה, מודה לו, מכניס את הסוללה למצלמה ומצלם את החנקן, שממתין בסבלנות. "רגע, פיקי". "מה, מיכה, מה הבעיה עכשיו?", "הסוללה שלי חצי ריקה, אולי עוד מעט אצטרך את הספייר בחזרה". "נו באמת, מיכה, מה אתה מתקמצן עלי עכשיו? אתה לא חייב לצלם כל ציפור, אתה יודע. תצלם באיפוק, במתינות, בחסכנות". החנקן מתעצבן עלי ועף למקום אחר, ומיכה ואני ממשיכים לנסוע בשתיקה זעופה אל תוך בקעת הורקניה, בין דחפורים שנוגסים בנוף, מערימים סוללות עפר, מְשַׁטְּחִים גבעות, מטמינים צינורות, ובאופן כללי עושים רע על הנשמה.
"נו, מה הבעיה עכשיו, פיקי?", "הסוללה". "מה, היא ריקה?!?", "לא, מיכה, מה אתה חושב, שאני אידיוט? טענתי אותה אתמול. היא מלאה לגמרי". "נו, אז מה הבעיה?", "שכחתי אותה בבית, בתוך הַמַּטְעֵן". מיכה והחנקן הגדול מחליפים מבטים של ייאוש.