שובל של גידופים רודף אותנו ביציאה מנחל עתק: מנוולים, זיבלונים, שייקח אתכם צונאמי ויטביע אתכם בים (בא הצונאמי ולקח אותנו עד לצוללן שחור-גרון בחוף הצפוני, שיבורכו כל המגדפים), כלבים, נבלות ועוד מיני כאלה קללות, שהדף לא יסבול. אבל אני לא נעלב, להיפך. אני מחבק באהבה כל צפר מנאץ וכל נאצה, כל אחד ואחת מהם מזכירים לי את העיט השחור ואת הצל שהוא הטיל. כל קללה מזכירה לי גם את רצף ההחלטות המטופשות והכושלות, שבאקראיות ובשרירותיות, כמו החיים האלה כולם, הובילו להצלחה הגדולה והלא צפויה, ובאותה אקראיות ושרירותיות, יכלו למנוע מאתנו את העיט, את הגידופים ומי יודע מה עוד.
ואני מונה בהערצה כל אחת מההחלטות הללו, שהובילו אותנו בדיוק מפעים לדקה ולנקודה הנכונות: ההתעכבות להכנת קפה, זוג הגרביים הלחים של מיכה, שהנחנו על הדשבורד שיתייבשו, והם מילאו את האוטו בריח של שפן סלעים מבועת, ההתענגות הארוכה על זוג מדברונים, או בכלל ההנאה מהמדבר ונופיו, ואיך החלטנו לחנות באמצע הנחל ולשוטט לאורכו, כאילו אין איזה עיט לאתר. ועל אף התקווה העמומה לא באמת כיוונו למשהו, או שאפנו, רק לנשום אויר מדבר, אחרי שבועות ארוכים של מחנק. שורה של החלטות מטופשות וכושלות שבשלן הלכנו, שוטטנו, נשמנו, מקווים לא מקווים, משלחים מבטים ברקיע המעונן, בצוקים המוצלים, אך בעיקר מתעכבים על כל ציפור, צרעה ושיטה, ממשיכים בנחת עד לקצה הנחל. שם ישבנו, נחנו, החזרנו לעצמנו את הנשימה, ופנינו אחורה, חוזרים במורד הנחל אל האוטו, שנזרק בנקודה סתמית.
ואני מונה בהערצה כל אחת מההחלטות הללו, שהובילו אותנו בדיוק מפעים לדקה ולנקודה הנכונות: ההתעכבות להכנת קפה, זוג הגרביים הלחים של מיכה, שהנחנו על הדשבורד שיתייבשו, והם מילאו את האוטו בריח של שפן סלעים מבועת
