אני ממיין את הסירנות לסוגיהן השונים, אלה של כוחות הביטחון ואלה של כוחות ההצלה ואלה של הכוחות שלי, שאוזלים ונוטשים אותי לאנחות. הידיים שמוטות. המשקפת תלויה על צוואר, חסרת מעש. עוד רעם. פיצוץ שני, מרוחק יותר. שוב עולה השמיימה משלחת מלאכי עורבים, צעקניים שכמותם, ומתוך קריאותיהם בא תקתוק, קצת כמו של אדום-חזה, רק מוגבר ומעומעם יותר. המסוק המשטרתי. עוד מלאך מבשר רעות. הוא חג מעלי, מפזר את ציפורי ההר לכל עבר. גם הקיכלי רונן היחיד ומעט הפרושים המצויים שהיו, נעלמו ואינם. ופתאום אני נזכר שנגה גרה בירושלים, מתניידת בתחבורה ציבורית מהדירה שבמרכז העיר אל הקמפוס. הנה משהו אחד שהשתנה מהימים ההם, מהרעמים ההם. במקום שהוריי יצטרכו להתקשר אליי, אני זה שצריך להתקשר לילדיי. אני מתקשר אליה והיא בסדר, נימרוד לקח אותה על האופנוע, עוד רגע והיא נכנסת להרצאה. את הדאגה בשל האופנוע אני מותיר לקטי ולימים הבאים, סדרי הדאגות הם אחרים עכשיו.
ועם כל הכוחות שממהרים עתה ברחבי העיר, אין עוד טעם לנסות ולנסוע לעבודה. אני נצור על ההר. אז אני ממשיך ומסתובב בין הירגזים והשחרורים ומתרפק על צוצלת ענוגה, ופוסע בין עצים שמדממים צבעי שלכת ובין דמעות כרכומים לבנים, שזולגים אט מעלה מתוך מחטי האורנים. השקט חוזר לשרור, מלבד המפוח של הגננים ששב להרעים, כי כאן על ההר תמיד יש חלקות ישנות לטפח וחדשות להכשיר.