צינת סתיו

ניצני סתיו בחולדה | 6 בנובמבר 2022

אצבעות צינה צנומות מגששות דרכן במעלה גווי, מתפתלות וטופפות על עורי, מלטפות ומתלפפות סביבי, חונקות אותי לאט. אני מנער אותן מעליי, אך הן עקשניות ושבות, מתחככות בי, נכרכות, מהדקות את אחיזתן. אני נשנק פעם ופעמיים, משליך מעליי את השמיכה, ויוצא אל השדות של חולדה, שם מפציעים ניצניו של חורף, אולי אפל ומתמשך. שלדי קוצים כמושים, נישאים עד לכתפיי. אני מוצא מסתור ביניהם. עמודי פריחה יבשים של גזר קיפח סגורים לאגרופים קמוצים, צמאים. עלים מצהיבים של עצי רימון. רמזים לאלימות כבושה. דאה שחורת-כתף מנסה לצוד, גופה נצבע באפרוריות של שחר קריר, כנפיה מרפרפות, מניעות אותה אנה ואנה. היא מניחה לרוח מזדמנת וקלילה לשאתה אל השדות, אולי שם ישחק לה מזלה עם נברן לא זהיר. קריאות של בז מצוי, טרטור של בזבוז, צעקות של שלדג לבן-חזה. שחרור משתחרר מאחיזתה של צמרת בה הסתתר, וכמו חץ שחור שנשלח מקשת מתוחה להתפקע, הוא שורק וחוצה במהירות את השמיים, פולח אותם בדרכו אל מטרה, שעוד לא יודעת שהיא כזו. מצהלות של חוחיות, בואן מקדים במעט את הזריחה; כמו להקה של שמשות חייכניות ושוקעות, הן מנמיכות ונוחתות על הברקנים היבשים, לפלות מהם זרעים.

שלדי קוצים כמושים, נישאים עד לכתפיי. אני מוצא מסתור ביניהם. עמודי פריחה יבשים של גזר קיפח סגורים לאגרופים קמוצים, צמאים. עלים מצהיבים של עצי רימון. רמזים לאלימות כבושה. דאה שחורת-כתף מנסה לצוד, גופה נצבע באפרוריות של שחר קריר

שלדג לבן-חזה

דררות

השמש עולה מתוך צעיף נכרך של עננים. גם סביבה מתהדקות האצבעות הצנומות של הצינה, אך היא חזקה ממני וקל לה לנערן מעליה, להשתחרר בדיוק בזמן כדי להבעיר את הירוק של להקת דררות צווחניות. שלושה זרזירים ראשונים, מחפשים את קרני השמש, מתלטפים בהן, מתחנפים להן, על מנת לשחרר את הברק המתכתי החבוי באברותיהם. פרושים מצויים נאחזים בקוצים, מטפסים בהם. ראשם רבוע, מבטם תמים, וכשהם מפנים לי את כתפם, מאיר אותי פס הכתף הלבן שלהם. פשושים מעפילים במעלה של גבעולי הגזר עד לפריחה הכמושה והקפוצה, מתערסלים בתוכה, מושכים אחריהם את זנבם כשובל. הוא מסתבך בקוצים ולפעמים, כמו ניתק מהם, הוא מזדקף מעצמו, נע עצמאית, מקפץ בין העלים המצהיבים של הרימון והגבעולים החומים של הגזר, עד שהפשושים נוזפים בו, קוראים אותו לסדר, והוא שב להיכרך אחריהם. מלמול של בולבולים עולה מבינות לגבעולים. שני כסופי-מקור מניחים את על-שתם הלבן כמנחה לחמה. קריאותיהם—כמעט מתכתיות, כמעט חזקות—נבלעות בהמולה של דרורי בית ודרורים ספרדים, להקה מעורבת ומתערבבת בערב רב של הציפורים, שפעילות עכשיו בין שלדי הקוצים.

פשושים מעפילים במעלה של גבעולי הגזר עד לפריחה הכמושה והקפוצה, מתערסלים בתוכה, מושכים אחריהם את זנבם כשובל. הוא מסתבך בקוצים ולפעמים, כמו ניתק מהם, הוא מזדקף מעצמו, נע עצמאית, מקפץ בין העלים המצהיבים של הרימון והגבעולים החומים של הגזר

חוחית

פשוש

שלוש עלוויות חורף זורמות בתנועה חלקה בין הגבעולים והעלים של הרימונים ושתי צופיות מלוות אותן בסדרה של כרכורים מכניים. הצופיות זעות במחזורים חוזרים של קידות שבורות וניתורים קופצניים, מפנות את מקורן כה וכה, מצפצפות ולפתע נאלמות דום ונעלמות, כמו פצו הקוצים פיהם לבולען. השלדג הצווחן נחת על ראשו של עמוד קרוב. הוא בוחן את סביבתו במבט מזרה אימה, מחפש טרף כלשהו, שישביע את רעבונו. כל הציפורים נדרכות, או נעלמות. כולן, חוץ מהמיינות, שממשיכות באדישות את עיסוקיהן. האוויר מתמלא בקריאות אזהרה של ירגזים ובשלהבות צהבהבות של חוחיות נמלטות. אך השלדג מרוכז בקרקע שתחתיו. הוא קד ומזדקף בשורה של מחוות מוזרות, עט מטה בקריאת קרב יחידה ונוסק חזרה אל ראש העמוד, אוחז במקורו חיפושית גדולה ועסיסית. הוא מקפיץ אותה וחובט בה. שברי כיטין מתעופפים לכל עבר. הוא מקפיץ אותה שוב ושוב, רגליה מתעופפות באוויר, חלקן מתנתקות מבעליהן, חלקן עוד מחוברות. עוד חבטה, עוד הקפצה והפעם מניף השלדג את ראשו, פוער את מקורו ובולע את החיפושית. המבט הממזרי שלו מתלקח בזיק של שובע, שמשלח בגווי את הצמרמורות, שמעבירות בי שוב אותן אצבעות צינה צנומות.

כסוף-מקור הודי