אחר כך, אחרי שהתעוררתי משנת הצהריים החטופה, ניסיתי לחשב מתי הסתיימה החתונה והחלה הצפרות, ולמרות הלילה שחצץ בין השתיים, לא הייתה לשאלה תשובה פשוטה, אולי גם כי הלילה היה טרוף ורדוף בחלומות צפריים, עיבוד בדיעבד של אירועי החתונה. כי למרות שלא היו ציפורים ולא היו משקפות, מלבד אותה משקפת קולקטיבית, שדרור נשאה עבור כולנו, הייתה כל כולה של החתונה אירוע צפרי. היינו שם כולנו, בירכנו זה את זה, התרגשנו כאילו אנו אלה שמחתנים את אבנר, ואולי זה באמת נכון, אולי אנחנו חיתנו את אבנר, הרי הוא משלנו, הוא שלנו, ומאיה תיאלץ להתרגל ולחלוק אותו אתנו ועם הציפורים, וגם הלילית המצויה שנשאה קולה וייללה באמצע החופה, מקס ומוריץ שלנו, יואב ויהונתן, השמיעו אותה עבור כולנו, וכשראינו את אוזניו של אבנר מזדקפות, כך באמצע החופה, פונות אל עבר היללות הליליות, כמעט ונמלטות מהחליפה הכסופה שעטפה את גופו, התקשינו להתאפק, ופרץ של צחוק התגלגל מריכוזי הצפרים, אל החצר כולה, אופף את החתונה בבדיחה הפנימית שלנו, ואחר כך ריחפו סיפורי הצפרות, נעו בין השולחנות, יותם מפזר ערצבים, נער העלוויות מפריח עלוויות במקום פרחים, אני ודודו רבים על המגנטים, אני גונב והוא נוזף, בסוף אפילו הברמנית התגלגלה מצחוק, החליטה שכולנו ילדותיים, אבל אני חושב שהיא התכוונה לזה בחיוב, ואבנר מסתובב חנוט בין השולחנות, מחלק את הקשב בין כל האורחים, מבטו כמעט ולא מרפרף על העצים שבחצר, מוזר לראות אותו מתרכז בבני אדם, כמעט ומתעלם מהטבע שסביב. וברחבה רקד עמיר בשם כולנו, ניסה לדרבן אותנו, אבל מה לנו ולריקודים, רק גופו של מידד מחולל כמעט מעצמו, אולי מתערסל מכוחו של ההרגל לחבוק ולערסל תינוק, והמנות מוגשות ובין לבין פרצי צחוק עלינו, על עלילותינו, על אבנר שלנו שמתחתן. רע מקבל צילום לזהות, אבל מהתמונה הזו אפילו הוא לא מצליח, רותם גונב ממני טופו, אמיר זוקף את גבותיו, ודודי ושלומית, הבוגרים האחראים, מזל שאפשר לצחוק על השפיריות של דודי.
וגם הלילית המצויה שנשאה קולה וייללה באמצע החופה, מקס ומוריץ שלנו, יואב ויהונתן, השמיעו אותה עבור כולנו, וכשראינו את אוזניו של אבנר מזדקפות, כך באמצע החופה, פונות אל עבר היללות הליליות, כמעט ונמלטות מהחליפה הכסופה שעטפה את גופו