אימא מזמינה אותי למציאות הרבודה, שהיא שארית חייה. היא לא בטוחה שהיא יודעת מיהו האיש שהיא מזמינה, ואני בטח לא בטוח שהיא בטוחה, אבל אני בא, נענה להנחיותיה ומחליף כובעים ותפקידים בהתאם לאיגיון שמסדיר את מחשבתה. אני צועד בסך, לצד דמויות שאת חלקן אני זוכר מילדותי, רובן כבר לא אתנו, ואימא באה והולכת בינינו ובין התקופות, רק אחת מהן חופפת את ההווה ההוא, שבו אני יושב איתה בסלון ביתה. עכשיו אני אני, קודם הייתי מישהו אחר, גם היא לא בדיוק יודעת מי, עוד מעט אשוב להיות החבר ההוא, שפיקי בא אתו בבוקר, "מתי באתי אימא, עם מי באתי?" אך כל שאלה נתקלת בהבעה מרחפת והיא מפנה את מבטה אל מעבר לחלון, החוצה, שם היא מוצאת מרגוע זמני. וכשהיא אוזרת מספיק ביטחון היא שבה אלי מהחלון, דרך חברים וחברות מחיפה של ילדותה, על רובם לא שמעתי, או ששמעתי וגם שכחתי. היא שואלת לשלומם, כמו הייתי הוא או היא, או איזה מדיום, שיש לו גישה אליהם. ואז, שוב אני אני. היא פונה אליי ושואלת עליי, אבל השאלות נעות סביב חיי, כמעט אני, אבל לא בדיוק, לפעמים שואלת על הילדים של יוני, כמו היו הילדים שלי, או שואלת על הבנות שלי, לא זוכרת כמה ילדים יש לי, או שיש גם בן. אני מזכיר בעדינות את שחף, ושוב החיוך הנימוח הזה, היודע כל, בעולם בו אין ידיעה, והמבט הזה המופנה החוצה, ואני נזכר שהשבוע הציגה אימא את נטע אחותי, כאחותה המתה, ורק כשאני שואל אותה אם היא יודעת מה נגה עומדת לעשות, היא מחייכת בגאווה, "בטח, נגה מתחילה ללמוד רפואה," כמו נגה מעלימה לה את הדמנציה והדלוזיות, היא זוכרת אותה ואת החבר שלה ואת הדירה החדשה שלה בירושלים ואת תכנית הלימודים שלה. אני מתבלבל, הראש מסתחרר, ואני תולה את יהבי בנוזה, המטפלת, היא היחידה לצד נגה, שמספקת לאימא עוגן של יציבות במציאות המתנדנדת, ואימא לפעמים מכירה אותה, לפעמים לא, על שמה אין מה לדבר, אבל היא תמיד שם, איתה. ואני שואל את נוזה על הבן שלה באוזבקיסטן ואימא מתפרצת לשיחה ושואלת אותי, "איפה פיקי?", ומשהו בי פוקע, "אימא, אני כאן, זה אני," ואני כבר צופה את התגובה, צופה בה משלחת את מבטה למפלט שמעבר לחלון, מעבר לשעות ולימים ולקילומטרים שמפרידים ביננו לבין חיפה עיר הולדתה וירושלים עיר בגרותה. נוזה אומרת שכל הלילה היא נעה בין לבין, בין שתי ערים והיא לא באף אחת מהן, הייתה מתהפכת במיטתה לולא השבר באגן, אז במקום להתהפך היא נעה ונדה, מלווה בצללים ובדמויות, ובטח גם במכאובים שאני לא מודע אליהם. אני מנסה לפתח שיחה, להשיב אותה לכאן, מספר לה על הספר שעומד לצאת בקרוב, והיא לא קולטת, שואלת על איקו ועל מירי, ועל עוד שאיני מכיר או מזהה, ועל איזה מטע פקאן, אולי מכפר יחזקאל של פעם, ואני שוקע עמוק בכיסא, מנסה להקטין את הנוכחות שלי כמידת האפשר, כי מה כבר ניתן לומר או לעשות, ואז, "מה עם הספר שלך, כבר יצא?", "איזה ספר?" אני נבהל ומיד מתעשת, דברים כן חודרים את הבועה שלה, רק לוקח להם זמן לחלחל בין הרבדים השונים ולהגיע לכאן ולעכשיו, ואני מחייך אליה, "עוד מעט, אימא, ממש עוד מעט," ורוכן אליה, מראה לה בטלפון הנייד את הכריכה היפה, והיא משיבה לי חיוך, ואני כמעט בעננים ומנסה להמשיך את התנופה ואומר לה שקטי עוד מעט באה, והיא שמחה, אבל מתבלבלת, "קטי לא עובדת ביום רביעי?" "יום שבת היום, אימא, קטי לא עובדת, היא באה עוד כמה דקות," "יופי, הם מאורגנים? " "מה, אימא?", שוב השתיקה והחיוך הנימוח, ועוד פעם אני מתכווץ, מתחנן, "עזרי לי אימא, בבקשה, למה את מתכוונת?", אבל היא כבר הלכה מכאן אל רובד אחר של המציאות, ובסך הכל אני מחזיק מעמד, עד שאני שם לב, שאני לא מוצא בי את המקום ההוא של הכעסים עליה, הכעסים על אימא שמלווים אותי, אולי כל אחד מאתנו, מאז גיל ההתבגרות, כל הביקור אין בי טיפת כעס עליה, ואני נשבר ומתלחלח, לא יודע אם אני חומל עליה או מרחם על עצמי, ואני בורח החוצה, אל המדשאה הגדולה, ומתפלש בלהקה של תוכים נזיריים, שניזונים מהאניצים הירוקים של הדשא וצוהלים בקריאות התוכיות ואין בהם שאלות או תשובות או רבדים מרובים, רק כאן ועכשיו, ושלדג לבן-חזה צועק בקול מאיזה עץ, מעיר אותי ואני מתעשת וחוזר אליה, וגם היא מתעשתת ואומרת כמה טוב יהיה כשזה ייגמר והיא תעבור לצד השני ואני עושה את עצמי לא מבין, וקטי מגיעה ומלטפת לי את היד, ולאחר כמה דקות מזכירה לי לבקש מנוזה את תעודת הזהות של אימא, אנחנו צריכים אותה כדי להעביר את האוטו טסט, ונוזה מביאה לי את התעודה ואני מכניס אותה לכיס ומממש אותה ואצבעותיי נלפתות סביבה עד שמפרקיהן מלבינים.
