הפקקים הם אותם הפקקים, גם המכנסיים שאני לובש. מהחיפזון של הטוויץ' שכחתי להחליף לג'ינס. אני עולה אל ההר במכנסי טיול מלוכלכים. מה אל ההר? לטקס החלפת דיקנים. פאק פאק פאק. אני רוצה לחנוק את מיכה. אבל לפני זה אני מתקשר אליו, מוודא שהוא ממתין לי בשער של הגן הבוטני, מכין אותו לכך שהוא יצטרך להביא לי איכשהו מיכל של דלק. ושוב אני לוחץ על דוושת הגז. הפקק, הו הפקק, זה כואב. מזל שיש את שול הדרך, שנסלל במיוחד עבור טוויצ'רים ממהרים. ההר מתקרב, מד הדלק הולך ונדבק לאפס, ואני שר לו שירים, מעודד אותו להתרחק מאזור הסכנה.
הנה ההר, בית הקברות הבריטי, בית חולים הדסה, והשער, השער. אני דוהר אל החניון על אדי הדלק האחרונים, מדחיק את ההתעקלויות שבחניון החשוך, או את שלטי העצור, עוצר בחריקת בלמים, ומחפש את הצוואר של מיכה. כדי לחנוק. הוא אומר לי שבסדר, אבל כדאי שקודם נאתר שוב את העלווית ונסגור את עניין הזיהוי. אני מתרגל דחיית סיפוקים והולך בעקבותיו אל גן שמלא בסטודנטים נרגשים לשנת הלימודים הקרבה וצוות עובדים מסור שמנסר במסורים. אני מחוויר, כמעט מתעלף, לא ניתן לשמוע ציוץ עלוויות, לא ניתן לשמוע כלום, אולי את החרחור שאני מדמיין, של מיכה הנחנק.
בנחת הוא מרחיק אותי ממנו ומדריך אותי אל העצים בהם הסתובבה בבוקר העלווית. הסתובבה, אך לא עוד. אני מרחיק את עצמי ממנו, כדי לא לעשות משהו שאולי אתחרט עליו מאוחר יותר, והולך ממנו בשאט נפש, לא רוצה איתו עוד שום עניינים. אני הולך אל גינת הפרפרים כדי לפרוק את מטען הדמעות ומיכה מתקשר, "בוא, היא פה." אני בא, מה בא, אני רץ, רגליי שלוחות כאיילה, משקפתי מטלטלת על צווארי, מצלמתי על הכתף, אני דוחף סטודנטים נרגשים, מעיף אותם מהשביל ימינה ושמאל ואץ רץ אל מיכה. בא לי לחבק אותו, אך לפני כן יש לראות את העלווית, לתעד ולקבל אישור מנציג וועדת הנדירים.
אני מחלץ את עלווית ההרים מעדה של עלוויות חורף שמתגודדות סביבה, מצלם, אך מההתרגשות לא מצליח לייצב את המצלמה. נו מילא, צילום מטושטש, ברק יצטרך להסתפק בזה. אני שולח אליו צילום מסך, מקבל ממנו אישור נרגן, וניגש למיכה, לחבק או לחנוק, מה זה כבר משנה?
