לאחר הקפה אנו מתרכזים בפרפרים שבחורשה. אחדים מהם נוחתים לשניות ספורות, מספיק כדי לזהות אותם ככחלילי השיזף. הפסים השחורים חוצים את כנפיהם, נקודות כסופות מבריקות בשמש של אחר הצהריים. אך רובם עפים מהר מדי, מסתחררים סביב הענפים והעלים, חיים את הרגע, לא מאפשרים לנו רגע של צילום. רק אחד מהפרפרים עוצר על פריחה של עץ שיזף. הרעב שלו מעביר אותו על דעתו, הוא מץ ומץ, מתעלם משנינו, ואנו מחוללים סביבו במצלמות, מחפשים זוויות צילום נוספות, לדייק את ליטוף העדשה על כנפיו. הוא מתעלם מאתנו, או מתמסר לנו, כי מחושיו מחוללים עם תנועתנו סביבו.
לאחריו אנו עוזבים את החורשה, חוצים את הכביש אל עבר החיון, אל ארץ הסלעיות. מהר מאוד אנו טובעים בהן: שחורות-בטן, לבנות-כנף, נזירות ומדבר, גם ערבות אחת וכמה שחורי-זנב. הנחל רוחש בסלעיות, הן רודפות זו את זו, עומדות על נקודות תצפית בראשי שיחים, תרות אחר סלעיות פולשות ואחר חרקים, עליהם הן עטות, בולעות ושבות אל ראשי השיחים. הן עומדות זקופות על ראשי השיחים, כתמרורים מדבריים בשחור ובלבן, או בצבע חולי עדין. אנו נעים אל ביניהן, פורעים את הסדר המדברי, כמו שתי בועות בפינג'אן, נעים מהמרכז אל ההיקף ומההיקף אל המרכז, מחפשים לנו סלעית ידידותית, כמו כחליל השיזף ההוא. נקבה של סלעית מדבר מקבלת עליה את הדין, אירוח מדברי. היא מאפשרת לנו להתיישב לידה, ממשיכה בשלה, עטה על חרקים, מניפה זנב, עולה אל ראש שיח, נעה לראש שיח אחר, וכך היא חגה סביבנו, שלוש מאות ששים מעלות משיח לשיח, עוצרת לעוט על עוד חרק, ממשיכה, צדה זחל עסיסי וחובטת בו בקרקע שוב ושוב, עד שהוא מפסיק לנוע, בולעת אותו ומקנחת בפרי של רכפתן, שלא ברור איך נשמר עד כה לנפשו. היא מביטה בנו, יש במבטה תום סלעיתי, ואז היא נדה לנו בזנבה. עייפה מאתנו, היא משלחת אותנו לדרכנו.
הנחל רוחש בסלעיות, הן רודפות זו את זו, עומדות על נקודות תצפית בראשי שיחים, תרות אחר סלעיות פולשות ואחר חרקים, עליהם הן עטות, בולעות ושבות אל ראשי השיחים. הן עומדות זקופות על ראשי השיחים, כתמרורים מדבריים בשחור ובלבן, או בצבע חולי עדין.
