מיכה ממתין לי, אומר שהוא ראה עלווית שהשמיעה קולות של סבכי, אבל בטח זה שום כלום. אני מנער את הצמא מגרוני הניחר, חוזר על דבריו ומוודא איתו שהוא מבין מה הוא אומר. "כן, זו יכולה להיות רק עלווית כהה, אבל זה בטח שום דבר, אולי עוד עלווית אפורה," הוא עונה באותו קול אדיש ומעצבן, ואני לא יכול איתו יותר ואני נשבע לו, שאני לא זז עד שאנחנו לא מאתרים שוב את העלווית, ובתוך תוכי אני חוזר על הנדר שנדרתי בראש השנה, שהשנה הזו אני מעביר את מיכה בשערי מועדון ה-400, גם אם אצטרך לשאתו על גבי.
אבל הפעם אני לא צריך לשאתו, רק לסגור איתו את הזיהוי ואני מכריח אותו לשבת איתי בצל ואנחנו מחפשים את העלווית והיא מופיעה, מתקדמת על הקרקע, מדי פעם מקפצת אל תחתית הגזע של אשל מרוט ושבה אל הקרקע, והיא כהה, ויש לה גבה ומקור מוזר והיא משמיעה את התיקתוקים האלה, הסבכיים כל כך. ואני מביט אל מיכה, מנסה לנער אותו מהאדישות, "נו, מיכה, תדווח כבר, יש לנו עלווית כהה." והוא מהסס ומפקפק ומעלה תהיות על גבי תהיות, ואני תופס אותו בכתפיים ואומר לו, "מה עוד אתה רוצה מיכה? קולות יש לנו?" והוא מהנהן שכן, "צבע כהה, רגליים חומות, גבה ומקור מוזר, יש?" ושוב הוא מהנהן לכן, "והתנהגות יש לנו? תנועה קרקעית, עכברית כזו!" ואני לא מחכה שהוא יודה וכמעט צועק עליו (אבל בלחש, שהעלווית לא תימלט), "מה עוד אתה רוצה, בדיקת DNA?" ולרגע הוא שותק, ונשבע לכם, אני רואה אותו אומר לי, "כן, לך תביא לי נוצה לבדיקה," אך במקום זאת הוא נאנח ואומר, "נו טוב, פיקי, ניצחת. אז יש לי עוד לייפר. השני תוך שבוע. לך לעזאזל."
