בסוף נשברתי, מודה, אבל אני מודיע לכם, שגם אתם הייתם נשברים. אין מצב שלא. חמש או שש שנים של רִגְשִׁי, כל תחילת אוקטובר אותו הסיפור: "נו, פיקי, בחייך, תכריח אותי לטווץ' איתך את החופזי הקטן בחוף תל ברוך," וכל תחילת אוקטובר אני עומד בפרץ ומתעקש שייקח אחריות על טיווצ'יו, ומיכה הרי כבר נשבר כמה פעמים וטיווצ', בטח שטיווצ', מלא פעמים. אז אני שואל אותו מה הבעיה, והוא עונה שיש לו קווים אדומים, מילא דרדרתי אותו לטיווצ'ים, אבל לא לתל ברוך, בבקשה לא לתל ברוך, לא עם הרצים והרצות ובגדי הגוף הצבעוניים וגורדי השחקים ופסולת הבניין, "עד כאן," הוא מתחנן. אבל גם לי יש קווים אדומים ומספיקות הבושות שאני עושה בשמי, עכשיו אני צריך לעשות בושות גם בשמו?
אז כבר חמש או שש שנים, שאני אומר לו שיהיה גבר, שיהיה טוויצ'ר, שיהיה סמרטוט, ושילך כבר לתל ברוך. וכך ממש אני מתעקש ומסרב, ומיכה עושה לי רגשי ואני ממשיך לעמוד על שלי ומסרב. אבל אתם יודעים איך זה, לא נעים, בכל זאת יש לו בית, אישה, ארבע בנות וכלב, לא נעים לראות אותו מתפורר כך לנגד עיני, וכבר כמה שנים שיש לו חופזי אמריקאי ולא חופזי קטן וכל הקטנים רחוקים, רק האת הקטן של אילן ניתן לטווצ' ומה לעשות, הוא בתל ברוך. חמש או שש שנים של רגשי, אז בסוף נשברתי והכרחתי אותו לטווצ' איתי, ממש כמו שהוא ביקש, עד לתל ברוך.
אז אני שואל אותו מה הבעיה, והוא עונה שיש לו קווים אדומים, מילא דרדרתי אותו לטיווצ'ים, אבל לא לתל ברוך, בבקשה לא לתל ברוך, לא עם הרצים והרצות ובגדי הגוף הצבעוניים וגורדי השחקים ופסולת הבניין, "עד כאן," הוא מתחנן.