עין עבדת

ביקור אצל צפריר ובעין עבדת | 3-4 באוקטובר 2022

"נו, אז מה התחדש?" חוקר אותי צפריר בעניין, ואני מתחיל לעדכן אותו ברשימת כישלונותיי וכל כישלון מנפיק ממנו צקצוק, ואחת לכמה צקצוקים הוא פונה לשלומית ואומר לה בשביעות רצון: "אמרתי לך. לא אמרתי לך, שהוא יהיה כישלון?" ושב להתרכז ברשימה שלי, וארשת של נחת מתיישבת על פניו, כך עם הזרועות מונחות על הכרס, וכשאני מתעלה על עצמי באיזה כישלון מפואר במיוחד, נגיד בעבודה, פרץ של גאווה מאיר את פניו, כאילו זכה בפרס נובל או משהו כזה, והוא טופח על שכמי במעין השתתפות בצער, אבל האמת היא שהוא פשוט בוער מבפנים בשמחה של מי שכל תחזיותיו התגשמו, הרי כבר אז, בתיכון, הוא אמר שמצבי טעון שיפור, ושאם אמשיך כך לא יהיה לי עתיד. שלומית מעט יותר אמפטית, בכל זאת היא לא צפריר. וענבר מוטרדת, שואלת אותי בחשש, אם עוד ארבעים שנה גם המורים שלה יחקרו אותה על כישלונותיה וישמחו בכל אחד ואחד מהם, ואני מרגיע אותה, "מה פתאום, איך בכלל אפשר להשוות ביני ובינך, מה את לא רואה איזה כישלון אני?" ולמרות שאני לוחש לה, צפריר מתגבר פתאום על בעיות השמיעה ושומע כל מילה נלחשת, ומוסיף, "תגידי ענבר, איך הוא כאבא?" וענבר תופסת את העניין ומצחקקת בהקלה, "הוא? כישלון של אבא!" וצפריר צוחק ואומר, "נו, את רואה, אז מה פתאום שהמורים שלך יתייחסו אליך כך עוד אלפי שנים?" והשיחה חוזרת להתמקד בי ובכישלונותיי הנערמים.

"נו, אז מה התחדש?" חוקר אותי צפריר בעניין, ואני מתחיל לעדכן אותו ברשימת כישלונותיי וכל כישלון מנפיק ממנו צקצוק, ואחת לכמה צקצוקים הוא פונה לשלומית ואומר לה בשביעות רצון: "אמרתי לך. לא אמרתי לך, שהוא יהיה כישלון?" ושב להתרכז ברשימה שלי, וארשת של נחת מתיישבת על פניו

ענבר
קורא

וכשבא הזמן להיפרד, צפריר מחבק אותי, ואני יכול להישבע שהוא מחבק אותי בחיבה, ואומר לי שחייבים לעשות זאת לעתים תכופות יותר ואני מבטיח לו, שאשוב אליו ברגע שרשימת כישלונותיי תתחדש, וחיוך נפרש על פניו, ואנו נפרדים, וענבר ואני יורדים את הסרפנטינות אל חניון הלילה של נחל צין, ומקימים אוהל תחת שמיים מדבריים זרועי כוכבים, ומתעוררים לקראת הזריחה, להכין חביתה מארבע ביצים, ולפרק את האוהל תחת מבטיהם הבוחנים של בני משפחת קוראים, ושחור זנב סקרן וגם כמה זנבנים קופצניים. ושנינו הולכים להעיר נשכחות בקניון של עין עבדת, וכשאנו נכנסים לתוכו אני מזכיר לענבר את הפעם ההיא, כמעט לפני ארבע שנים, שהלכנו כאן יחד לראות את הכותלי, וענבר זוכרת ומצביעה על כל פינה בה עמדנו ואיפה בדיוק צפינו בכותלי מטפס על הקיר, ואיך צילמתי אותה מסמנת בזרועותיה את האיקס של הלייפר, אבל מסרבת בתוקף לשחזר את הצילום, ושוב מכה בי ההבנה כמה היא גדלה.

ועל קירות המצוקים, צועדים יעלים זכרים שאיבדו את שפיותם מהורמונים שמציפים את דמם. הם רודפים אחר הנקבות, שנמלטות תוך כדי עיכוז, והזכרים משרבבים שפתיים, מרחיבים נחיריים וכופפים את ראשם הכבד אל עבר עכוזן של הנקבות, והקניון מתמלא בגעיות של ייחום, שמעירות מוקדם מדי את הנשרים, והם ממריאים מהמצוקים עליהם נחו, נוחרים בחוסר שביעות רצון. סבכים שחורי-כיפה נמלטים מפנינו, מדלגים מאשל לאשל, ובמים, שני סרטנים מצליבים צבתות ופוצחים במחול חרבות אימתני, הודפים זה את זה, צבתותיהם פוקעות בועות צפות. וענבר מביטה בסקרנות בשני הסרטנים, וקורן בה האושר של מי שנפתח אל הטבע והטבע נפתח אליו, ולרגע היא שוכחת את קנאתה בשחף ובקטי, שנמצאים כעת באיטליה, מתכוננים לאיזה משחק כדורגל, שחשיבותו נשמטה ממני.

וכשבא הזמן להיפרד, צפריר מחבק אותי, ואני יכול להישבע שהוא מחבק אותי בחיבה, ואומר לי שחייבים לעשות זאת לעתים תכופות יותר ואני מבטיח לו, שאשוב אליו ברגע שרשימת כישלונותיי תתחדש, וחיוך נפרש על פניו, ואנו נפרדים

איית צרעים
שחור זנב
סרטנים

נגה מתקשרת מהבית לומר בוקר טוב, ושנינו ממשיכים בתוך הקניון עד לבריכה של עין עבדת והמפל שנופל בו ללטף את שערות השולמית. פכפוך המים מתחרה בהמיית היונים, עד שאייה צעירה חוצה בדאייה את הקניון, אז ממריאות היונים בבעתה ומשק כנפיהן מחריש את כל יתר הרעשים, מלבד את הלמות לבבותיהן, שמאיימים לפרוץ את בתי החזה שלהן, והן נעלמות במהירות וגם האייה אובדת מעבר לקירות. ושוב יורד השקט על הקניון, ומבעד לשלווה אנו שומעים את ציוציהם של נחליאלים נודדים: צהובים וזנבתנים, ואפילו את הציוץ הכפול של נחליאלי לבן.

ודרך הציפורים הנודדות, אנו מעפילים במדרגות אל חורשת הצפצפות, שלרגלי עין מעריף. פטריית הענק, שבמשך שנים חבקה את אחד הגזעים, נעלמה. מלבד זאת, החורשה נראית די דומה. אנו מתיישבים בצל העצים, ואני מספר לענבר על המסלול שהיינו עושים פעם, חומקים מהמורים ומעפילים דרך המפלים הנסתרים, בתוך המים שלעתים מעופשים, תמיד קרים, דרך הנופים היפים בעולם, עד לבריכה האסורה. ויעל גדול במיוחד רובץ בצל קרניו המתעקלות ומקשיב לנו. הוא נשוא פנים וכל המרדף אחר הנקבות מתחת לכבודו אולי, או שהוא דווקא עייף ממרדף מוצלח. ענבר מביטה ביעל ונוהרת באור של בוקר שיישאר חקוק בה, כמו כל אותם בקרים שחקוקים בי כבר עידן ועידנים.

יעל