דילוג לתוכן

הבז והרוח

בזי חופים בקפריסין | 28 באוקטובר 2022

אני פורק את כולם בחוף רחצה ויוצא לנסיעה הארוכה לצוקי אפיסקופי, קפריסין. הרדיו מציף את המכונית בניגוני עצבות ביוונית, שאני מקווה שישמרו עלי בנהיגה ההפוכה הזו. לא רק הצד של הכביש מוזר לי, גם המיקום של מוט ההילוכים, סידור המחוונים, אפילו חגורת הבטיחות חונקת אותי מהצד הלא נכון. מולי נוסעות מכוניות רפאים, נטולות נהגים. עד שאני נזכר להביט במושב הימני, שם יושב הנהג ומשיב לי תפיסת מציאות, גם אם מעט מעורערת.

הדקות חולפות, גם הכבישים. שיר עוקב שיר ומלבד כמה תקלות קלות, אני מצליח לשמור על הנתיב השמאלי ולהיכנס למעגלי התנועה דרך הנתיב הנכון. הדרך מטפסת ויורדת, חולפת דרך כפרים רדומים ופאפוס הסואנת, אל חופו הדרומי של האי. אני עובר בסיס בריטי. שריד אימפריאלי מימים שעברו ואינם. בניינים מסויידים לבן, דשא מוריק וגגות רעפים אדומים. דרכי הגישה נושאות שמות של חבלי ארץ אנגליים, לחים וקרירים ככיסופי החיילים למכורתם. מלבד שברי בריטניה האלה, הנוף גלילי למדי: גבעות, קוצים, שיחים, אפילו חצבים סתוויים ושמש שקופחת גם בספטמבר. בז חופים ראשון חולף מעל לכביש ומהשמחה אני שוכח את סדרי הנהיגה, מוצא עצמי בצד ימין ומתקן לפני שמשאית כבדה ואיטית מספיקה לכבוש אותי לכביש.

אני מגיע למנזר ויורד מהחנייה אל נקודת תצפית לים ולצוקים. הים מכה אותי בסנוורים. הילתה של השמש הים-תיכונית מנצנצת מפניו ומכסיפה גזרה נכבדה משלו. שורה של מפרצים נוגסים באי והוא משיב להם בצוקים לבנים ותלולים, מושבם של הבזים והנשרים.

אני מגיע למנזר ויורד מהחנייה אל נקודת תצפית לים ולצוקים. הים מכה אותי בסנוורים. הילתה של השמש הים-תיכונית מנצנצת מפניו ומכסיפה גזרה נכבדה משלו. שורה של מפרצים נוגסים באי והוא משיב להם בצוקים לבנים ותלולים, מושבם של הבזים והנשרים.

בז חופים
בז חופים
בז חופים

במזרח משתוללת שריפה, שמעלה תמרות עשן, כמנחה לשמש הצהריים. הרוח העירה מלבה אותה והעשן מתעבה לחומה בצורה. מסוקי כיבוי ממהרים אל עבר השריפה, מתחת לגחונם מיטלטלים מיכלי ענק, שתכולתם תוטל לחנוק את הבעירה. במערב, נותר הבסיס הבריטי בשלוותו.

אני בין לבין, בין מערב למזרח, בין שלווה לצפייה דרוכה, ניצב בקצה הצוק. תהום פעורה לרגליי, שם נע ונד הים. על ראשי גליו מלבינים ברבורי קצף, שנבלעים בשובל המלוהט של השמש.

על רקע תימרות העשן, מסתמנת נקודה כהה. היא גדלה ומצמחת כנפיים חדות. אני מנסה לשווא להתייצב ברוח העירה. היא חזקה מדי ואני מיטלטל בה, נידף במשביה. הנקודה גדלה לבז חופים, שרוכב על הרוח, חותך בה נתיבים חופשיים מכל מוסכמה ומגבלה. הוא מתייצב מעלי. אני מיטלטל ברוח, מתקשה לייצב את המצלמה ואילו הוא מרחף אדיש על מקומו, זורק בי מבט מלא בוז וצולל מטה, אל עבר הים.

כאן ביתו האמיתי ועל רקע הים הוא מרשים במיוחד, משכיח ממני את הילולת הבזים במירון. הוא נוסק מעלה, מתקן מעט מטה, מתייצב אל מולי ומשחיז במעוף את טופריו. עתה הוא מוכן לחדש את בריתו עם הרוח, שעוד משחקת בי ומטלטלת אותי. הוא קורא כמה קריאות גבוהות, כמו קורא לי לראותו ונועץ בי את מבטו הבז. כולי מרוכז בו, אינני מסוגל להתנתק מעוצמת מעופו. הערצתי לו היא חבל טבור, שמחבר בין שנינו: יציר יבשה שנידף ברוח ויציר רקיע, שמעופו גידופי יבשה.

על רקע תימרות העשן, מסתמנת נקודה כהה. היא גדלה ומצמחת כנפיים חדות. אני מנסה לשווא להתייצב ברוח העירה. היא חזקה מדי ואני מיטלטל בה, נידף במשביה. הנקודה גדלה לבז חופים, שרוכב על הרוח, חותך בה נתיבים חופשיים מכל מוסכמה ומגבלה.

בז חופים
בז חופים

הבז מנתק ממני את מבטו ושב להתרכז ברוח. לעתים הוא מלבבה במחוות אהבה, לעתים מכאיב לה באכזריות. הגבולות בין אהבה והכאבה מתערערים ביחסיהם, נעלמים. הבז עט על הרוח, שמנסה להימלט תוך כדי ציחקוקים. היא מהירה, אך הוא מהיר ממנה. הוא משיגה ואל מולו היא כמעט חסרת ישע. הוא סב אותה, מלטפה בחיבה, נוסק מעליה ויוצא חבוק איתה לצלילה מטה, אל עבר הגלים, שקרבים אל זוג האוהבים. הוא מכנס את כנפיו ורגליו והופך לכמוסת מהירות מרוכזת. נוצותיו נצמדות לגופו, שורקניות. עיניו נעוצות בפני הים, שקרבים במהירותו המסחררת של הזוג. אני מבועת מהמראה, מהעתיד להתרחש. אך רגע לפני ההתרסקות הוא משתחרר מאחיזתה של הרוח, נוסק מעלה, סב על צירו ושולח בה את טופריו באכזריות חטופה, שמחליפה את צלילת האהבה. הרוח מתבלבלת, נבהלת, מנסה להימלט, אך הוא חובט בה באברותיו, נועץ בה את טופריו עמוק יותר ויותר.

אני שומע את יללותיה של האומללה. היא מבקשת בי מקלט, הולמת בי בתחינה, מטיחה בי שוב ושוב את עצמה, וביאושה הודפת אותי מעמדתי, שעל הצוק. אני מועד, כמעט ונופל אל התהום שתחתיי. הבז מתעלם מהיללות, מהייאוש, מליבובי האהבה הקודמים, חובט בה עוד ועוד, נועץ בה את טופריו המושחזים, רוכב עליה, תחתיה, מצדיה, שולח בה את מקורו וקורע בבשרה, לבתק את פתיל חייה. היא נאבקת מעט, אך הוא חזק ממנה והיא שוככת, נחלשת, גוועת אל מותה. הכל בחוף נרגע עתה. גם השריפה.

הבז מעיף בי מבט אחרון ובצהלת ניצחון גולש מערבה, אל הצוקים הלבנים, שלאורכם אני מאתר כמה בזים עומדים. חלקם ניתקים לשחק בקורמורן גדול צעיר, שנס על נפשו. אחרים ממהרים לבחון את גופתה של הרוח, שצונחת אל החוף, רפויה.

היא עוד תשוב, כעוף החול, לנשב בעוצמה בין הצוקים, לשמש את הבז כבת זוג וכקורבן. אך עד שתשוב לחיים, מיטלטלים איבריה הרפויים בחול, נסחפים בין הגלים המקציפים. ארבעה נשרים נמשכים אליה ממערב. הם חגים מעל לים, מעל לגופתה הרפויה והסחופה. בזי החופים מתפזרים לכל עבר וכנפי הנשרים מבקשות לשווא משב של רוח. הם גדולים ועם זאת רחוקים כל כך, נקודות ענק שחגות מעל לבסיס הבריטי ונשמטות בזו אחר זו מטה, לטעום מגוויתה של זו, ששוכבת עתה שוקטה, קטולה בידי מאהבה.

קורמורן גדול צעיר
חצב סתווי מארח סטירית קיצית