בסוף התצפית, שם בצל ליד החטפית, שולף מיכה מחשבון מתיקו ומתחיל: "מצלמה D-7200 די חדשה, סוללה, כרטיס זיכרון ופלאש", ואני נזעק, "מה? מה אתה עושה? אתה רציני, להתחשבן איתי עכשיו, אחרי כל השנים האלה, אחרי כל המצלמות שנתת לי, ודווקא עכשיו, כשגופתה של המלכה לא הספיקה להצטנן?", והוא אומר בקול צונן, שהגיע הזמן שאתחיל לשלם עבור ציוד הצילום שאני מקבל, אולי כך אלמד להעריך אותו, אולי גם לשמור עליו קצת יותר. ואני נדהם ועונה, שהנה, אני מחזיר לו את ה-D-90, עם סוללה וכרטיס זיכרון, אז אני לא מבין מה הוא מחשב פה. והוא מרים את גבותיו, ואומר שאני מחזיר לו D-90 מלאה חול ומקולקלת ומקבל D-7200 נקייה ותקינה, ושעם הסוללה הישנה הוא לא יכול לעשות כלום, כי הרסתי את המצלמה ושאת "כרטיסי הזיכרון לא ניתן בכלל להשוות, נכון? בוא תזכיר לי מה הקיבולת של הכרטיס שהשארת במצלמה המתה ומה הקיבולת של הכרטיס שיש במצלמה החדשה", ופי נפער בתדהמה ובעלבון, איזו מין קטנוניות פתאומית. אבל על הפלאש אין מה לומר, כי ביננו, ככה פתאום זכיתי בפלאש, אז עדיף לשתוק ולא להעיר מתים מרבצם.
את השקט המתוח מפלחות שריקות של שרקרקים, שמבצעים מעלינו תמרונים ומנמיכים לשתות מהמאגר של נתיב הל"ה, ואת השמיים התכולים חוצים סיסי הרים וסנוניות מערה ורפת, אבל אני, רק מהחשבון שמיכה עושה לי, נותר כך, קצת מדוכא. אפילו הברודית הקטנה והרלית שמציצות מהעשבים שעל הגדה, לא מצליחות לרומם את רוחי השפופה. גם לא טפטוף האיות וצקצוק גיבתונים אדומי-מקור וגנים, או השריקות של עלוויות אפורות, שמקפצות בין ענפי השומר. והמצלמה החדשה מצלמת יופי את הכל, הרבה יותר טוב מהישנה, שהייתה קצת עייפה. ובכל זאת קופץ לי הפיוז, ואני אומר למיכה ש-"לא יפה, ממש לא יפה ככה להתקטנן איתי", וזה כנראה לא הדבר הכי חכם לומר, כי הוא מזעיף פנים ומוסיף לחשבון גם רצועה, ועכשיו אני צועק בתסכול ומצביע על הרצועה שמחוברת ל-D-90, והוא שולח בה מבט ומפליט: "בלאי".
את השקט המתוח מפלחות שריקות של שרקרקים, שמבצעים מעלינו תמרונים ומנמיכים לשתות מהמאגר של נתיב הל"ה, ואת השמיים התכולים חוצים סיסי הרים וסנוניות מערה ורפת, אבל אני, רק מהחשבון שמיכה עושה לי, נותר כך, קצת מדוכא.
