אני נזכר במבטם החומל של השקנאים, וגם בחסידה או שתיים, שהשליכו ראשן לאחור ונקשו במקורן, במעין השתתפות בצערי ובעייפותי. הם מבינים אותי. אבל כנראה ששוב גלשתי לתנומה, כי קולה של אמי חודר מבעד לפטישי האוויר ומעיר אותי. הראש עוד כואב מעייפות. והיא שואלת אותי בזעף, למה אני בכלל מקשיב ליואב. ואני עונה לה, ש — "מהזאתאומרת? ראש מרכז הצפרות. זה לא הולך ברגל! ותדעי לך, שכשהוא עבר לגור לידי, דווקא חשבתי שיהיה כיף, שאלמד, ושהוא ייקח אותי לתצפיות וכאלה". והיא שואלת, "נו, ומה קרה?". "תראי, אני לא אומר, הוא לקח אותי לצפרויות. אבל זה לא בדיוק זה, זה בעיקר ככה, קצת קשה, מאוד קשה. שעות לא שעות, חום, קור, לח, יבש, לא אכפת לו מכלום". והיא מתרככת קצת ואומרת שהיא מצטערת, ואני אומר שלא תבין לא נכון. זה נכון שהוא קשוח, אבל יש בו גם כמה דברים חיוביים, אפילו נחמדים, כמעט רכים. והיא שואלת מה למשל. ואני חושב וחושב ומחכך בראשי ונזכר ואומר, "למשל, במבה נחמדה, מאוד נחמדה." והיא אומרת, "אוקיי, ויש עוד?", "בטח, שיש עוד, אמא, מה את רצינית? למשל" (וכאן אני קצת נתקע), "למשל, תראי, במבה, במבה היא מותק של כלבה." ואמי שוב מתייאשת ממני. ואני, רק מהמבט המאוכזב שלה, נסחף למראה של השקנאים מהבוקר, המבט המרחם והמגונן שלהם, השקים שתלויים להם ברפיון, שאולי אני יכול למצוא בהם מסתור מיואב. ואני אוזר אומץ ואומר לה, ש"אין, אין, יותר אני לא מקשיב ליואב, את תראי שמעכשיו אני בא למאגר מתי שאני רוצה". אבל נראה לי שהיא לא מאוד מאמינה לי ובתוך תוכי, גם אני לא ממש מאמין בעצמי. אני יודע שאין הרבה סיכוי. לא בלי שינוי רדיקלי בנסיבות הסביבתיות.
אז החלטתי לנסות ולעשות מעשה, לשנות את הנסיבות הסביבתיות, ולפרסם קול קורא:
"למסירה, למטרות שכנות רצינית בלבד: ראש מרכז צפרות, צעיר למדי ונמרץ, נמרץ מדי".
