אני אוסף את שברי הכבוד האבוד שלי מהעפר של גבעות גד, בעוד רוני נוֹגֵשׂ בי, רודה בי, משלח בי חרון אפו, עברה וזעם, נוזף בי על כל שגיאת זיהוי, ואוי, כמה כאלה שהיו לי הבוקר: החטפית האפורה שזיהיתי כסלעית, התרמיקה של איות שזיהיתי כעקבים (טוב, עבר מלא זמן מהפעם האחרונה), ואפילו את הסלעית קיץ ההיא שזיהיתי ככחל. למה? ככה. לא יודע. עזבו אותי באמא שלכם, חם, מזיע, הקוצים דוקרים, הרצפה עקומה, הציפור עפה ושמשת הטנדר של ליעד מייצרת עיוותים אופטיים, שאני לא מצליח להתגבר עליהם. בחיי. וחמישה מיני חנקנים היו, רק שהנובי התבלבל לי עם אדום-הראש, הגדול עם שחור-המצח ורק אדום-הגב, כל כך יפיוף וייחודי היה, עמד לו בבדידות מזהרת, שאפילו אני הצלחתי לזהות אותו כמעט בלי בעיה. אבל מיד לאחריו התבלבל לי סבכי הטוחנים עם סבכי החורש (משהו לא הסתדר לי בגדלים), ודאה נראתה לי כמו עפרוני (כן הייתה ציצית, לא הייתה, אני לא ממש בטוח). הקולות של פשוש התבלבלו לי עם סבכי שחור-ראש והשריקה של חיוויאי עם זו של הכרוון. והקולות האלה של החוחית, שחשבתי שזיהיתי לא רע? רינגטון של ליעד הם היו. האמת? אפילו הקוץ שננעץ באחוריי, הריח לי כמו שושן. לא יודע, באמת שאני לא יודע, אולי זה לא רק החום. אולי אני עייף מדי, או שאני לא צריך להיות צפר. תאמינו לי, אני כבר לא יודע כלום.
עזבו אותי באמא שלכם, חם, מזיע, הקוצים דוקרים, הרצפה עקומה, הציפור עפה ושמשת הטנדר של ליעד מייצרת עיוותים אופטיים, שאני לא מצליח להתגבר עליהם. בחיי.
