צקלג בלכיש

ובעצירת הקפה הקבועה, מרירותו מומתקת בערגיליות, שבות מילותיו של ס. יזהר לרדוף אותנו, לדחוק בנו, תובעות מאתנו את התשובה: לאן מוליכים אנו את הערגה, מאין הצורך המציק במרחבים; הלוא כמעט וריקים הם. ואנו משיטים את מבטנו אל כל רוחות שמיים, וממזרח לנו מתרבד האופק בצבעי אפור ותכול, מפלסי גוונים שונים. מהמרחק נראים הם אכן ריקים.

אך הנה חרדון ממהר להתחבא, ושני קאקים מתקרבים, נוחתים ומיידים בנו את האירוניה התכולה שבעינם. ושני תנים מסתתרים, והם קמים ומסתלקים, מבטלים אותנו בהינף זנב. וארבעה צבאים בוטשים באבק וחוככים קרן בקרן. ועוד אנו מוקפים בדוכיפת ועוד דוכיפת, כל דוכיפת וכיפתה, ארבע מהן מרדפות זו את זו במעגל מסתחרר בין ענפי שיזף. הן נוסקות, מעופפות וזוקפות את כיפתן וכמעט ומשלבות כנפיים, והולמות זו באברתה של זו, מצליבות מקור ורגליים.

דרומי הצלף מוצא מסתור מסערת הדוכיפת בשיח צלף מרוט. סלעית ערבות שמצויה עמוק בנדידת הסתיו נמלטת מפנינו, ממהרת להתחבא בין שיחי הבתה, וזוג סלעיות קיץ נרגעות בצל. כל אחד מאלה הוא שבריר של מענה למפקד העלום, פיסה חיה במרחבים המפולסים של חבל לכיש.

ואני נשבה במבטו היוקד של חיוויאי, ובמראה של כוס שרוקד על עומדו, זוקר את צווארו, מסובב את ראשו, מזדקר על קצות אצבעותיו וסומר את נוצותיו. עיניו הצהובות לועגות לנטייה האנושית שלי לתהות ולתעות. הוא חי כאן, בפשט, ולא נזקק לשאלות.

ובירידה לעמק האחרון, ירידה די תלולה דווקא, עולה וצף משיח הצלף זוג סבכי ערבה, והם סכום הערגות כולן והם הפיסה האחרונה בתשובה לאותו מפקד עלום ושבוז: כי השטיחות לאין קץ הזו של העמקים והגבעות והאפקים של חבל לכיש, אינה ריקה, אלא מלאה בחיים ובערגה.