צקלג בלכיש

מרחבי צקלג | 19 באוגוסט 2022

ולפתע, מתוך המרחבים, נגלה לנו ס. יזהר, מילותיו ניבטות בנו מקיר בטון, שנטע פה מפקד בעל שאר רוח, עם חוש להיסטוריה או לספרות, אולי דווקא מפקד שבוז עם חוש מפותח לאירוניה, נטע אותן בארץ קוץ ואבק, והן ניבטות בנו מהבטון של מבנה אימונים מרוטש, שחולש על המרחבים הללו, שרחבים הם כמו הדפים הרבים של ימי צקלג:

"הריק הגדול הזה, אלוהים,
עמק שטוח וגבעות שטוחות
ובאים אחריהם אפקים שטוחים
וגם הלאה מהם למרחקים
עולם מפולס שטיחות אין קץ.

לאן איפוא, לאן הערגה
הצורך המציק ללכת עוד ועוד
אם ריק ומחוק ושטוח כזה…"
(ימי צקלג. ס. יזהר)

והמלים נוגהות באור שנופל עליהן מלמעלה, מצית אותן והן בוערות באש זרה ודוחקות בנו ודורשות מאתנו תשובה לתהייה, על מה ולמה הערגה הזו, הצורך המציק ללכת במרחבים, לתעות בהם, שגם הגבעות בם שטוחות, מפולסות, וודאי העמקים, אולי בכלל ריקים הם כולם.

והמלים נוגהות באור שנופל עליהן מלמעלה, מצית אותן והן בוערות באש זרה ודוחקות בנו ודורשות מאתנו תשובה לתהייה, על מה ולמה הערגה הזו, הצורך המציק ללכת במרחבים, לתעות בהם

ימי צקלג
דרומי הצלף

ומיכה, ליעד ואני נרדפים בידי השאלה, יוצאים לבקש לה תשובה ברחבי המרחבים, אולי בקרבנו אנו, יוצאים ללקט חלקי מענה, לפלות אותם מהקרקע היבשה, לחבר מהם תשובה מקיפה, שתרצה את המפקד השבוז, אולי תוכיח אותו על טעותו.

והדרך לוקחת אותנו דרך המטווחים ודרך היריות והדיהן של היריות והדיהם של הדי היריות, והם מתאבכים אלו באלו, מסתכסכים ונפרדים, עולים ונבלעים בענני הקומולוס הצמריריים, כמעט סתוויים, שמלטפים את הלחיים בצפרירים קלים ולא צפויים. אך במטווחים אין חיים ואין תשובה, רק גירית דרוסה, ואנו ממשיכים דרך נחלי פיח שחור, שכמו מנקזים את עלטת העולם, והיא נקווית אל העמק השטוח, המפולס. והנחלים המפוחמים הללו, שרידי שריפות קודמות, נראים ריקים להחליא, אך הם משקים את עצי השיזף, שמוריקים ומצמיחים חיים.

עינינו שוזפות את העצים, את החנקנים אדומי-הראש שמצמיחים השיזפים, והם, בתמורה, מנביטים בעצים פרוקי רגליים משופדים. כמעט על כל שיזף חנקן, רובם צעירים, חלקם זכרים בוגרים, ראשם בוער בארגמן. אחד מהם עוקב במבטו המסוקרן אחר צרעה מזרחית שחגה סביבו וראשו חג עימה, מסתחרר איתה, כמעט ומתלפף סביב עצמו, והוא לא מעז להכות בצרעה, חושש מעוקצה המאיים, מניח לה והיא עפה לדרכה.

והדרך לוקחת אותנו דרך המטווחים ודרך היריות והדיהן של היריות והדיהם של הדי היריות, והם מתאבכים אלו באלו, מסתכסכים ונפרדים, עולים ונבלעים בענני הקומולוס הצמריריים, כמעט סתוויים, שמלטפים את הלחיים בצפרירים קלים ולא צפויים.

המרחבים
נחלים מפוייחים
כוס החורבות

ובעצירת הקפה הקבועה, מרירותו מומתקת בערגיליות, שבות מילותיו של ס. יזהר לרדוף אותנו, לדחוק בנו, תובעות מאתנו את התשובה: לאן מוליכים אנו את הערגה, מאין הצורך המציק במרחבים; הלוא כמעט וריקים הם. ואנו משיטים את מבטנו אל כל רוחות שמיים, וממזרח לנו מתרבד האופק בצבעי אפור ותכול, מפלסי גוונים שונים. מהמרחק נראים הם אכן ריקים.

אך הנה חרדון ממהר להתחבא, ושני קאקים מתקרבים, נוחתים ומיידים בנו את האירוניה התכולה שבעינם. ושני תנים מסתתרים, והם קמים ומסתלקים, מבטלים אותנו בהינף זנב. וארבעה צבאים בוטשים באבק וחוככים קרן בקרן. ועוד אנו מוקפים בדוכיפת ועוד דוכיפת, כל דוכיפת וכיפתה, ארבע מהן מרדפות זו את זו במעגל מסתחרר בין ענפי שיזף. הן נוסקות, מעופפות וזוקפות את כיפתן וכמעט ומשלבות כנפיים, והולמות זו באברתה של זו, מצליבות מקור ורגליים.

דרומי הצלף מוצא מסתור מסערת הדוכיפת בשיח צלף מרוט. סלעית ערבות שמצויה עמוק בנדידת הסתיו נמלטת מפנינו, ממהרת להתחבא בין שיחי הבתה, וזוג סלעיות קיץ נרגעות בצל. כל אחד מאלה הוא שבריר של מענה למפקד העלום, פיסה חיה במרחבים המפולסים של חבל לכיש.

ואני נשבה במבטו היוקד של חיוויאי, ובמראה של כוס שרוקד על עומדו, זוקר את צווארו, מסובב את ראשו, מזדקר על קצות אצבעותיו וסומר את נוצותיו. עיניו הצהובות לועגות לנטייה האנושית שלי לתהות ולתעות. הוא חי כאן, בפשט, ולא נזקק לשאלות.

ובירידה לעמק האחרון, ירידה די תלולה דווקא, עולה וצף משיח הצלף זוג סבכי ערבה, והם סכום הערגות כולן והם הפיסה האחרונה בתשובה לאותו מפקד עלום ושבוז: כי השטיחות לאין קץ הזו של העמקים והגבעות והאפקים של חבל לכיש, אינה ריקה, אלא מלאה בחיים ובערגה.

חנקן אדום-ראש
חנקן אדום-ראש וצרעה מזרחית