כמעט שבט

מפגש משפחתי | 13 באוגוסט 2022

ענני קומולוס מתעבים מעל לכנרת, ענני עראק מתנדפים מראשי והזריחה דוחקת בירח מלא של ט"ו באב, לפנות את מקומו לטובת היום שעולה. סלעי הבזלת השחורים פועמים בשמש ומנדפים אל רמת הגולן את החום, שהם אוגרים בגופם כבר כמה חודשים. גבי נושא בגבורה את עומס החום הבזלתי. אך רק שעת שחר כעת, והצהריים רחוקים ממני בעשר מעלות לפחות.

הדרך לחורבת חוחה תחוחה מחרא של פרות ותחומה בעמודי גדילן יבשים. החרא מהביל בחום את צחנתו והיא מבאישה ועולה בנחיריי, באפי, במצחי, זוחלת אל מוחי, מנקשת ממנו את שיחות הלילה, שהותירו אותי ער עד לשעות הקטנות. המפגשים השנתיים של המשפחה המורחבת, האחים לבית איש שלום, בני ובנות הזוג, הילדים, אמא והמטפלת. כמעט שבט. הארוחות רבות המשתתפים, קבלת השבת המתנגנת, הערימות הבלתי כלות של כלים שאינם מתנקים מעצמם, השיחות אל תוך הלילה, משנה לשנה הן יותר מורבידיות, מגשרות פערים מתרחבים ומפלרטטות עם השנים הנערמות, עם הגוף המכביד, עם אבא שמתרחק בערפילי הזיכרון ואמא שכפה בפני הזמן. הבנות נעלמו אל סודות נעוריהן. מהבריכה עולים שברי שיחות של הבנים המתבגרים, תוכניות לצבא הקרב והולך. הבנים הקטנים פעורי פה מעלילות הגבורה העתידיות, וגם אנו, הבוגרים, מפליגים מדי פעם אל סיפורי הצבא, כי אין מהם פה מפלט, אף לא כוסית העראק, שסכה את השנים החולפות ואת העיניים הבורקות של הבנים, שמדמים את הצפוי להם בקרוב, ואין הם יודעים כלום.

הדרך לחורבת חוחה תחוחה מחרא של פרות ותחומה בעמודי גדילן יבשים. החרא מהביל בחום את צחנתו והיא מבאישה ועולה בנחיריי, באפי, במצחי, זוחלת אל מוחי, מנקשת ממנו את שיחות הלילה, שהותירו אותי ער עד לשעות הקטנות.

אך גם מבט שנשלח מוטרד אל השעון, מודד את השעות החולפות ואת הבוקר הקרב, ומה יהא על הצפרות, אך לשיחות יש חיים משל עצמן והן מתעקשות להשלים את מלוא מהלכן, גם במחיר של לילה מתקצר וצפרות מקוצרת. עוד כוסית נמזגת ועוד אחת נגמעת, והעיניים הבורקות של הבנים מתעמעמות לי בערפל השתייה.

וכשלבסוף אני נופל אל המיטה, אני גם מתעורר, כי מה כבר נותר מהלילה, ואני ממהר אל חורבת חוחה, מבעד לערפילי המחשבה ולשער של מעלה גמלא, אל בריכת המעיין, שחבויה בין עצי שיזף ופטל דוקרני. מימיה מוריקים מאצות ומנדפים צינה, שמתעבה לעננים ולטיפות זיעה, שמלטפות את גבי.

להקת שרקרקים עולזת בין העננים ונוחתת לנוח על חוטי החשמל. בין שרקרק לשרקרק עומד תור מצוי, טרטורם של אלה מתחרה בשריקות של אלה. סבכיי טוחנים מקפצים בין ענפי השיזף, מבשרים על סתיו ישראלי. עוקצי עקרב פורחים בצניעות, שמכתיב היובש של קיץ ישראלי. משפחות של פשושים וצופיות מלקטות מזון מתוך שיחי צלף. דרומיי צלף ניעורים ומפזזים בכתום בהיר, וחנקן נובי צעיר, נועץ בי מבט מבין קוצי העצים.

וכשלבסוף אני נופל אל המיטה, אני גם מתעורר, כי מה כבר נותר מהלילה, ואני ממהר אל חורבת חוחה, מבעד לערפילי המחשבה ולשער של מעלה גמלא, אל בריכת המעיין, שחבויה בין עצי שיזף ופטל דוקרני.

אני פוסע בין הגללים המהבילים והמבאישים, מתעגל בין העצים ודרך מושבה רדומה של אנפיות בקר. יללות תנים עולות מתוך שיחי הצלף ומטפסות על אדי החום, אל הרמה. פרות רובצות בצל ובבוצה, מנפנפות מעליהן זבובים, בהינף זנב מעולף מחום. שיחנית קטנה מנתרת בשיזף ושירה של זהבן מפכה מעץ אקליפטוס, למלא את הבריכה הירקרקה ולהרוות את המדרונות הבזלתיים.

אני טובל לשטוף מעליי את הזיעה ואז מתלבש וממשיך לבוסס בחרא ומפריח חוחית שנחתה לשתות משלולית עכורה. אני מתבונן בזהב צבעיה, סב ושב אחורה מהמעיין ומהגללים המצחינים, מזמזום הזבובים ומעצי השיזף, מהשרקרקים והזהבן, וחוזר אל שבט איש שלום, שניעור בהדרגה אל היום, ואל מחריתו ואתמולו.