יש את הרגע הזה בבוקר, שאני ממש לא מבין את עצמי. אחריו כבר יש עוד הרבה רגעים כאלה והם כולם נארגים יחד לאותה ישות טמפורלית הזויה הקרויה בוקר צפרי. כלומר, מה לעזאזל אני עושה בחמש וחצי בבוקר בצומת לטרון החשוך, ועוד ננזף על ידי רוני ומיכה שהגעתי מאוחר מדי? אתם מבינים את זה? חמש וחצי בבוקר זה מאוחר מדי בשבילם. או כשאני מוצא את עצמי בשש וארבעים על החוף המטונף של תל תנינים (אבי כבר שם, השד יודע כמה זמן), מתמוגג מחבורה של ארנריות אדמוניות, חופמי חוף וחופיות לבנות, שנוברים בפסולת מפסולת שונה? מחזה של יופי נשגב. או, כשאני מדלג בעקבותיו של רוני אל תוך המים הלא צלולים בעליל, והכל בשביל זווית צילום יותר נמוכה, והמים מלחכים, למרבה הבושה, את מבושיי. אחרי זה אני מתיישב על החול, ומיני סרטנונים זעירים מדגדגים לי את הרגליים. אלוהים אדירים. או, כשאני מתעקש לגרום לרוני לחרוץ לשון. טוב, זה די קל, בטח יותר קל מלאתר דרומס, או לראות שלצדף (אלא אם כן אתה יונתן גורדון, או ישות שמימית אחרת, כי אז מסתבר שרואים אותם בעשרות). והכי אני לא מבין על מה ולמה אני מתמוגג מנחת כאשר חרמשון קטן פולט צניפה מולי. ככה כמו כלום, הוא מתקרב אלינו ואנחנו מתקרבים אליו (גלישת תחת על החול, עוד מקור לגאווה עצמית). על קו החוף הוא מבצע את צעדי המחול המעודנים שלו, כמעט כמו בלרינת חול, ואז כשהוא מרגיש את הצניפה עולה בגרונו, הוא עוצם את עיניו בסלידה עצמית, מפנה את מקורו הצידה, כדי לא לראות את המבוכה, ובום, פולט את הצניפה. ואילו אני? נגעל? מה פתאום! נבוך מעצמי? ממש לא!! אצל הצפרים הכל הפוך על הפוך. אני מישיר אליו מבט ורווה נחת מאקט הפליטה, כמו איזה אבא גאה, שמתמוגג כשהתינוק שלו תוקע גרפס על כתפו. הללויה, צפרות למתקדמים.
