אני קורא לרוני, אך הוא יושב במכונית ופניו חתומות, צפר בכל רמ"ח איבריו, אף פרפר לא יניעו לצאת מהמכונית. אני קורא לו, שואג אליו והוא משים עצמו לא שומע, לא רואה, מעדיף להתמסר לפלגי הזיעה ששוטפים את גופו. איפה רמי כשצריך אותו? אני נפנה מרוני ושב להתמקד בהתרחשות הפרפרית שלמולי, בענני הפרומון הבשומים שמזמנים עוד ועוד זכרים, אוספים אותם ממרחבי הינבוט אל ענן מסמיך והולך של כנפיים מרפרפות ומפרפרות ושל גופים מתעוותים ומתקוטטים באקסטזה זכרית בלתי נשלטת. צינת ענן ולהט קרב. אני קרב אל הענן, גוהר מעליו, אליו, וריח הפרומון חודר לנחיריי, עולה באפי, מעקצץ את עורי ומסעיר ומגעיש את דמי. גופי רוגש וחומר. חלקיקי הפרומון ממריצים אותי, מושכים אותי, ואני קופץ אל תוך הענן הפרפרי, נבלע בו, מרפף ומפרפר, אחד מיני זכרים נלהטים רבים בקרב על חסדיה של הנקבה. אני מנסה לפלס את דרכי אליה. מכל עבר חובטות בי כנפיים מפרפרות ואני חובט לכל עבר, מכה בכל מי שנקלע בדרכי. העולם שמחוץ לענן הכנפיים המרפרפות ומפרפרות מתערפל, מאבד כל משמעות. אני חותר אליה ושוכח את הקיץ והחום ואת גלאון ואת רוני, שנותר במכונית, ממתין לציפורי הסתיו.
