אנו מלחיתים כמו רצי המדבר. היינו גם מנופפים באוזניים אם היינו מסוגלים. במקום, אנו מכנסים אותן פנימה, סוגרים את האפרכסות כדי שלא לשמוע את הדי הכתישה מהרצועה המופגזת. רעמי הפיצוצים מתפוצצים ביננו במעין פיצוץ משני, שהצבאים כבר הסתגלו אליו ואנו אוטמים עצמנו מלשמוע. הם ואנו מוצאים את האדישות הנדרשת כדי להמשיך בשגרה. להיכנע לכוחו המעמם של הנירמול. ללכת בחול וללחוך. רק רעשי גריסת חול ופרפור שרקרקים אקראי. מלבד זאת דומיית צהרי צייה. ורעמים עמומים.
חרדון חולות סרוח על שיח נואית קוצנית, רחוק על קו האופק. נראה שהוא נהנה מהחום הכבד, לפחות אינו סובל ממנו. גפיו פרושים, גופו שרוע ואצבעותיו הארוכות משתרגות בין קוצי השיח. זנבו הדק נמתח אחורה ומונח על הצמח. יש לחרדון את כל זמן המדבר, שנמתח לאיטו מאופק עד אופק. הוא מתפרקד בפינוק, מטמיע עוד ועוד מהחום. גחונו כחול בוהק—צבעי חיזור—והוא כמו מגדלור ישימוני. משלח אותות לעולם, מזמן אותנו אליו. אנו נסחפים אט לעברו ובדרכנו גורסים את החול. ככל שאנו קרבים אליו כך הולך הכחול ודוהה וגחונו מקבל את הצבע החולי של שאר קשקשי גופו. אנו חגים סביבו בזמן שהשמש מתייצבת ניצב לארץ וקופחת עלינו ועל העולם. צילנו טובע בחול ונוטש אותנו. אנו חשופים לבוהק היום, למבטו של החרדון, לנצנוצי השמש שאורה נשבר על קשקשיו ומסנוור. עיניו עוקבות אחרינו בדאגה, מסתובבות בחוריהן ולא מרפות מאתנו לרגע. הוא חושש ושרידים אחרונים של כחול מתפוגגים מגחונו כמו ענני הבוקר. אנו מתיישבים וממתינים, נותנים לו להירגע ולהתרגל. הוא מסכין לנוכחותנו בהדרגה וכמו במעשה קסמים חוזר הכחול לגחונו ומעמיק שוב לצבעי חיזור. נורמליות חרדונית. טרטור מהיר של מקלע מצטרף לרעמי הפיצוצים. אנו אוטמים אוזניים ונטמעים בשלוותו המחודשת של החרדון, שבוהה שוב אל האופק נטול חרדות. מתבסמים מהכחול שלגחונו, מתבשמים בו ולומדים להתעלם מהאימה.
