גבעת קיץ כמושה, שדופה, נָס לֵחָהּ ולשדה נמצץ על ידי קרני החמה. שלדי קוצים יבשים מוטלים מלבינים, כבשדה קרב מרובה חללים. הרוח הקלה מחוללת דרכם ומנגנת נעימות רכות באור הקשה. היא מתעכבת סביב עכובית הגלגל, מחללת בה ומניעה קלות את גווייתה, נושבת הלאה ופורטת על דרדרים, מעירה אותם לשיר, טרובדורים של קיץ. עוד טיפה של זיעה נובעת ממצחי, עוצרת מהורהרת, העולם נשקף בה קטן ולח, מתנצנץ בריבוא של צבעים, שנימחו ונמרחו לְחוּם יובשני. אני מחריד משפחה של תנים, שבעצלתיים מתרוממת ממרבצה המוצל, וחומקת, חסרת חשק, אל בין צללי האשחרים. שאריות של סגול מתנדפות מקיפודנים, ורק בוצינים וציפורנים משמרים מעט טריות, אלה בצהוב ואלה בוורוד מעודן, שנראה כל כך לא קשור לַחוּם הנוקשה, שעטף הכל.
סלסול של פפיון הרים עולה מבין הסלעים, אני יכול לדמיין אותם נסדקים בַּחֹם היובשני שסביב. זוג בולבולים רבים עם חנקן גדול, שאולי חמד את גוזליהם. הוא נמלט, מותיר אחריו טרטור מתמשך. שובל צבעים מתכתיים מלווה את מעופה התזזיתי של צופית, ומתוך האשחר בוקע חרחור יגע של סבכי שחור-ראש. צלליתה של חוגלה נושאת כנפיים וממריאה על רקע השמש המסנוורת. עוד ענן נישא מהים החבוי במערב, קרב אל השמש וככל שהוא קרב אליה הוא מתנדף והולך, נאסף אל אותם אגלי זיעה שלי, שהתנדפו מזמן. עורי מלוח, מעט צונן. גם הצל תחתיו ישבתי התנדף, נאסף אל אבותיו.
עוד טיפה של זיעה נובעת ממצחי, עוצרת מהורהרת, העולם נשקף בה קטן ולח, מתנצנץ בריבוא של צבעים, שנימחו ונמרחו לְחוּם יובשני. אני מחריד משפחה של תנים, שבעצלתיים מתרוממת ממרבצה המוצל, וחומקת, חסרת חשק, אל בין צללי האשחרים.
