יד הנדיב

איך הוא עבד עלי, המיכה הזה, שיטה בי, תמרן אותי ככה לעזוב את הכל, לעלות על האוטו ולנסוע לדרורית צהובת-הגרון, ממש לטווץ' אותה ועוד לקחת אותי אתו, שאנהג אותו ואשא את מלוא אשמת הטוויץ' במקומו. באמת שכך זה היה. כי אני ראיתי את כולם מטווצ'ים את הדרורית ונשארתי בבית, נהנה מציפורי החצר ומהשקט הנפשי שבא עם הגמילה. אבל ביום שני אחר הצהריים התקשרתי למיכה, מגעגועים, כן? לשמוע מה נשמע, לאוורר אירועים, לתכנן את הצפרות הבאה. צפרות, כן? לא טוויץ'. ואז הוא מתחיל למשוך אותי ככה במתק שפתיים, לפרוש סביבי רשת, זורק הערה כאן, תובנה שם, שזו ממש הזדמנות וזו ציפור כזו איכותית, ואתה יודע, זה בכלל לא טוויץ', אלא תיעוד קינון ראשון בישראל. ואני ככה שומע אותו ומחייך ובלי משים בולע את הפיתיון ומציע בהיסוס שאולי ניסע מחר בערב, נישן ליד לילית, שלא ראיתי מזמן ונקפוץ לדרורית ככה ביום רביעי בבוקר. ומיכה מהמהם ואומר בשוויון נפש, "שמע, תראה, אני לא ממש בעניין ומחר בערב אני בדיוק מארח בית יתומים, עזוב." ואני שומע שהוא מארח בית יתומים ומתפעם מהאלטרואיזם שלו, ומציע את אותה התכנית, רק יום אחרי, נגיד נעלה ברביעי בערב ונראה אותה בחמישי בבוקר, ומיכה ככה מהמהם באדישות ואומר, "שמע, תראה, אני לא ממש בעניין וחמישי אני בישיבת ראשי מחלקות, עזוב." ואני, לבי נכמר עליו, על השיממון הגדול שהוא הישיבה הזו. אבל הוא כבר טמן בתוכי את הפיתיון ובמורד הגרון ננעץ בי קרס הדרורית, אני לא יכול להשתחרר ממנו ואגלי הזיעה מתחילים לזלוג והגוף להתעוות, אבל לפני שאני מספיק להציע למיכה את חמישי שישי, הוא אומר, ככה ברוגע ובשלווה שהוא לא יכול, כי בשישי הוא בענייני משפחה. ואני כבר מוכן לקפוץ מהחלון בשביל הדרורית וגם בשבילו ואומר לו, קצת בהיסוס, אז תראה, אולי—אם קטי תסכים—אפשר לעלות הלילה, לישון ליד הלילית ולקפוץ מחר עם אור ראשון לדרורית. ובצד השני של הקו אני שומע שתיקה ואז את מיכה, בכזה מין קול אדיש אומר, "שמע, תראה, אם אתה מתעקש, אולי, אבל בוא לקחת אותי מהבית", ואני עוד מתחבט ומנסה להבין את המשמעויות, אבל מיכה כבר מנתק ואני לכוד בטוויץ' מהיום למחר, טוויץ' שלא רק שלא תכננתי, גם ממש לא רציתי. כמה טוב היה לי בשלווה של הגמילה.