עוד צל חרישי גולש ומצטרף לצל הראשון. שני החיוויאים חגים מעל לשדה, סבים זה סביב זה. אניצי שלפים מעופפים מקיפים אותם, מגפפים אותם ומסתחררים עימם. צללית זוחלת בתוך השדה, ממהרת להימלט מהצללים שצפים על פני השדה, מהחיוויאים שמטילים את צילם על פני השדה. שני העיטים פוסקים מלחוג, מרפרפים מעל לנקודה קבועה, ראשם נע ימינה ושמאלה, סורק, סוקר. הכל קופא על מקומו, גם הזמן, שפוסק מזרימתו, משותק מהחום. התנועה היחידה במרחב היא רפרופם של שני החיוויאים, ושל דאה שהגיעה משום מקום וגם היא מרפרפת מעל לשלפים; מכות כנפיה מהירות יותר, מתפתלות סביב ציר כתפיה השחורות. היא מבחינה בנברן, מצמידה את כנפיה ועטה מטה, פוקעת את קפיאת הזמן, שממהר לשוב למהלכו. רגליה נוגעות בקרקע, מהומה רגעית של נוצות ואניצי פרווה והיא נוסקת מעלה והנברן בטופריה, רק זנבו עוד משתלשל ומתנועע, כמו מבקש להמשיך ולחיות, עם או בלי בעליו.
צל רביעי גולש, מלטף את השדות הזהובים—עקב עיטי צעיר ואדמוני. הוא נישא על גלי החום, חורך את השלפים ומבעירם במבטו. העקב מאתר תרמיקה ומטפס באמצעותה אל המרומים, שם אולי ימצא קרירות. אך אנו לכודים על פני האדמה. החום סוגר עלינו, המוצקות שלו, הדחיסות שבו. הוא משלח בנו תחושת מחנק, ואנו מקבלים עלינו את דינו ונסוגים מהשדות, מהעיטים, מהחיטים שנאנקות תחת כובד משקלן ותחת כובדו של החום, מתחננות למשב משיב נפש, יהא הוא אף הינף המגל.
