השמיים רוחשים סיסים, מרשרשים מסיסים, מצווחים בשמחתם של הסיסים. בסוף מאי עוד היו פה מאות מהם, עתה רק עשרות רבות. מספריהם מתמעטים לקראת נטישתם, לקראת היום בו יפקירו אותי למלתעותיו התאוותניות של הקיץ. אני יושב על גדת האגם שבעמק הצבאים, מתחת לסחרחרה של הסיסים ושוזף בהם את עיניי. מתוך ההמולה מתבלט סיס בודד. הוא מקפל את כנפיו, מצמידן לגופו ומסתחרר מטה בנפילה חופשית: מטר, שניים, עשרה. רק מלראותו נופל כך, מסתחרר ראשי וליבי יוצא אליו באימה. רגע לפני שהוא מתרסק על פני האגם, הוא יוצא מהסחרור באבחת כנף קלילה, צורח את שמחתו ונוסק מעלה, לשוב ולהצטרף לענן רעיו.
באגם שוחות אגמיות וסופיות עם אפרוחיהן. טבלנים גמדיים ערמונים מפנים לי את אחוריהם; עטרות מלבינות באורה הבוהק של ירושלים. ברכיות וצוללי ביצות, אף הם מטופלים באפרוחים. אלה של הברכיות כבר גדולים, של הצוללים צהבהבים וקטנטנים, אך שוחים עצמאית. לא נראה כי ההורים משגיחים עליהם, אפילו לא ממרחק. ממש כאן לפני שלוש שנים, ראיתי אגמית מטביעה למוות אפרוח קטן שכזה. היום הן מתעלמות מהם. אפרוחי אגמית שוחים, קוראים להוריהם, שרועים רגועים. מדי פעם סופית עצבנית תוקפת את אחד מאפרוחי האגמית. הוא גדול ממנה, איטי ותמים. אך היא ממהרת להרחיקו מאפרוחיה, גופיפים כהים מרובבי אדמומית. האגמיות נותרות רגועות, עוסקות באכילה, לעתים בהאכלה, מתעלמות מכעסה של הסופית. עיניי נודדות מאליהן אל העלילות הסבוכות של עופות המים. אך אני משיב אותן בכוח אל מעוף הסיסים, יודע שימיי עימם ספורים. רק כאשר זכר של צולל ביצות מתקרב בביישנות מהוססת, מלווה בהשתקפותו ששוחה מתחת לו, בסימטריה כמעט מושלמת, אני נכנע למראה וכורע לעבוד את יופיו הערמוני.
מתוך ההמולה מתבלט סיס בודד. הוא מקפל את כנפיו, מצמידן לגופו ומסתחרר מטה בנפילה חופשית: מטר, שניים, עשרה. רק מלראותו נופל כך, מסתחרר ראשי וליבי יוצא אליו באימה.
