דילוג לתוכן

זיכרון ונוצה

אזכרה לעמית גפן | 20 במאי 2022

בוקר בשדה בוקר. אם לא יועיל וודאי שלא יזיק, אני חושב לעצמי, כשיואב ורוני מציעים לי להצטרף אליהם. הם נוסעים להשתתף באזכרה לעמית גפן, 15 שנים לפטירתו, ואני, שלא הכרתיו, פטור מהשתתפות. אוכל להסתובב כמה שעות באחוזת הקבר. אינני מצפה לציפורים רבות מדי, לא במחצית השנייה והיבשה של חודש מאי. רק להעביר יום נוסף ברצף צפרות מתמשך ולשאוף לריאות ממראות המדבר: נחל צין, חוד עקב, הר צרור. דברים שנשקפים מהמדרשה ומרוממים את היומיומי.

נסיעה ארוכה ושגרתית והם מורידים אותי בפתח של אחוזת הקבר וממשיכים לאזכרה, שבקצה השני של המדרשה. טיבוע טקסי. אני נכנס לגן המדברי וכמו תמיד שם, מרגיש שהתיישבתי בסחרחרה של זמן, זיכרון ונוצה. המחשבות שלי נוטשות אותי, ממריאות וטסות להסתחרר בינות לסיסים החוורוורים. הן משקיפות עלי ממעוף הציפור, איך אני פוסע בדשא הגדול, בחורשות השיטים, במסלעות ובטיילת, שיכור מהזיכרונות, מהזמן שרוקד סביבי את מחולותיו העקלקלים, מהנוצות שעוטפות אותי בציפורים רבות ומפתיעות.

רבות מהן עוד נודדות, אחרות עסוקות בהאכלת פירחונים. אלה גם אלה ממלאות את גן האחוזה. צ'יקצ'וקים של שיחניות קטנות סבכים שחורי-כיפה, העצים עוד מלאים בהם. סבכים אפורים מצטנעים וזכר מאחר של חטפית לבנת-עורף מתהדר להרף ביופיו, עף ונעלם. קוראים רועים מחוץ לגדר, חוגלות בתוכה, מהדסות על הדשא כמו בעלות בית לא חששניות.

אינני מצפה לציפורים רבות מדי, לא במחצית השנייה והיבשה של חודש מאי. רק להעביר יום נוסף ברצף צפרות מתמשך ולשאוף לריאות ממראות המדבר: נחל צין, חוד עקב, הר צרור. דברים שנשקפים מהמדרשה ומרוממים את היומיומי.

חגלת סלעים
זוג חצוצרני שחורי-מקור

שחור-זנב מטופל בפירחון, גם ירקון, שמנסה להשביע ארבעה מקורות פעורים, מתחננים. הפירחונים מתגודדים סביבו, לא עוזבים אותו, גם כשנמאס לו והוא נמלט לעץ אחר, הם ממהרים אחריו. טריסטרמיות מאכילות פירחונים רעשנים. גם משפחה של זנבנים עסוקה בהאכלה: הרבה הורים להרבה צאצאים. כאן, במדבר, זה נראה כמו סידור נכון. מכל פינה בגן עולים קולות של תחנוני רעב והורים מתוסכלים, שלא עומדים בקצב ההאכלה.

דרורים מקלפים בשיטתיות קליפות של עצי שיטים. אני לא מבין את מטרתם, אך הם מצליחים לקלף גם עבורי קליפה של זמן, כי הנה שווימר מגיח מאחד השבילים ואנו שוקעים בשיחה קולחת, מחליפים מלים וחיוכים, הרבה יותר מבכל שלוש השנים המשותפות שלנו בתיכון. יש לזמן החולף את דרכיו שלו לחזק קשרים רופפים ולרופף קשרים חזקים. שווימר מעיף את המחשבות שלי והן חוצות את נחל צין אל רמת דבשון. שם הן רוכבות על צלו של נשר מתעורר ומסתחררות לחזור אלי בין שני חנקנים נוביים שרודפים זה את זה ודרך קולות החיצצור של זוג חצוצרנים שחורי-מקור, שמתגפפים מעלי, בצילה של צוצלת שתקנית. השירה המחצצרת שלהם מאלתרת נעימה מדברית עם מוטיב חוזר.

אני צועד אל תוך חורשת השיטים ותחמס אירופי נחרד וממריא ממש מתחת לרגליי. לא ראיתי אותו ואני נבהל לא פחות ממנו. אני רואה לאן הוא עף, אך לא מצליח לאתרו מחדש. נעלם, כבלעוהו השיטים. קסם שעושים תחמסים. דוכיפת מתנקה וקטות גדולות מפרפרות מעלי, מפכות נביחות עדינות, תוך שהן עפות צפונה, אל שדות הקיבוץ.

אני צועד אל תוך חורשת השיטים ותחמס אירופי נחרד וממריא ממש מתחת לרגליי. לא ראיתי אותו ואני נבהל לא פחות ממנו. אני רואה לאן הוא עף, אך לא מצליח לאתרו מחדש. נעלם, כבלעוהו השיטים. קסם שעושים תחמסים.

קורא מדברי
פירחון טריסטרמית

ככל שגובר החום הופכת הסחרחרה מהירה יותר, מכשפת. קנית פסים עטורה בגבה בן גוריונית מעסיקה אותי כמה דקות, עד שזכרו של עמית נזכר בי, משיג אותי בי וקורא לי להצטרף ואני בא אל האולם של מרכז המורשת, אל בין רוני ויואב ויעל ופעוטתה ובנות ובני מחזורו של עמית, מחזור כה, שמסתופפים על טפיהם הרעבים והמתחננים, והם נראים כמו שהיינו אנו, מחזור ז, לפני כמעט עשרים שנה.

אודי, אביו, מקרין לנו חמש עשרה דקות מסרט בהכנה על עמית ומחברות הצפרות שלו. העדשה מעופפת בין המחברות, מלטפת אותן, חולפת דרכן את הימים והשנים שלו בכנרת ובשדה בוקר. המחשבות שלי ממהרות לעוף לחולדה, אל מחברות הצפרות שלי, לראות שהן במקומן ולהשוות. אצלי אין ציורים, יש יותר מלים, אך זהו אותו ניסיון נואל ללכוד את הרגע ולעבדו אל נצח מדומיין.

בינתיים, על המסך, השנים של עמית חולפות דרך המחברות ודרך חבריו לשדה בוקר ושחף אפור-זנב בקילומטר העשרים, טוויצ' מוצלח עם יואב, ולרגע לבי נצבט בקנאה בו על השחף הנדיר שהוא ראה ואני לא. אך המחברות ממהרות להזכיר. הן חולפות מהר את השנים המועטות מדי, אל ימי בית החולים, והכתב המסודר של עמית מתהפך ומהפך קרביים, מתעקל ונשבר, נאחז בחיים והחיים מרפים.

אבא ירקון ופרחוניו