השמועות על מותה היו מוקדמות מדי. נדידת האביב עוד מלבלבת, לפחות בגן הוורדים בירושלים. מיכה ואני מתייצבים בגן לעוד בוקר מלבב שכזה, נחושים לדחות את עקת הקיץ, ולו ביום או יומיים. צינורות השקיה מרססים במים את עלי הכותרת של הוורדים, מתעקשים שימשיכו לפרוח וליקוד באדום וצהוב. הפרחים נעים ברסס ובמשב הקל של הרוח, פה ושם נושר עלה כותרת לצבוע את הקרקע. נעים הבוקר בירושלים. ענני קומולוס יוצרים שמשיה אוורירית ושומרים על קרירות יחסית. חלק מהוורדים מדיפים ניחוח קל שמסתלסל ומשתלב בריחו הכבד והמתוק של אחירותם קרוב. חרקים נמשכים אל הריח והלחות, כנימות מאכלסות את הוורדים וסבכים מתאספים להעשיר את תפריט התות שלהם במעט חלבון מין החי. אחרי ככלות התות הם אוכלי חרקים.
סבכי שחור-כיפה מציץ מאחד הוורדים, מבחין בנו וצולל מטה, זעוף קלות. סבכי ניצי צעיר צף ועולה ממעמקי השיחים, רואה אותנו ומתעלם מנוכחותנו, כמו הסתגל כבר לנוכחותם המעיקה של צפרים. הוא עובר מוורד לוורד, מתקרב אלינו באדישות, מתרחק, תוחב את מקורו אל ניצני הפרחים הסגורים, היכן שעלי הכותרת מכונסים כעת להחליט באיזו צורה פתלתלה לפסל את הפרח לכשיפתח. שם, בבסיסו של הפרח, מעט לפני שהוא נפתח, מתחבאות כנראה מרבית הכנימות, מבקשות מבטח בכמותן הגדולה. הסבכי מתייצב על הגבעולים, רגליו בין הקוצים האימתניים, ושולח מקורו ללקט כנימות. עינו עוד חומה, לא רכשה את צבעה הצהוב. גם גופו כמעט ונקי מנימור רוחבי. אך צלליתו האופיינית מסגירה את זהותו. גם כובדו היחסי. הפרחים כמעט וכפים תחת נטל משקלו. יש ניצוץ שובב ושובה לב בעינו החומה. הוא מתנה אהבה שקטה עם הצבעים הרועשים של הוורדים, פעם מתעטף באדום ופעם בצהוב.
סבכי ניצי צעיר צף ועולה ממעמקי השיחים, רואה אותנו ומתעלם מנוכחותנו, כמו הסתגל כבר לנוכחותם המעיקה של צפרים. הוא עובר מוורד לוורד, מתקרב אלינו באדישות, מתרחק, תוחב את מקורו אל ניצני הפרחים הסגורים
