צללים בצאלים

נחל צאלים | 13 במאי 2022

האוהל מתמלא באור ובשירה של עפרוני מדבר, גם בעירות שלי שבהדרגה קונה בי אחיזה. מיכה עוד ישן, מוטל ללא תנועה, כמו יודע גופו את שמצפה לו בבוקר הארוך שלפנינו. אני מחליף מחשבות עם עצמי ועם העפרוני המשורר וממתין. האור מתגבר, מיכה מתנער ומתעורר. אנו נשטפים בתועפות של קפה, מצטיידים במים, משקפת ומצלמה, יותר מזה לא נצטרך בשעות הקרובות.

הדרך מוליכה דרך כוס מאובן ומחילות של קוצנים שמפיהן נשפכות דרדרות של קונכיות אכולות, מלבינות כמפולות של שלגים במדבר. כמה חוגלות מהדסות במהירות מסורבלת. הן נעצרות בקצה המצוק, עינן האחת נעוצה בנו, השנייה בתהום שפעורה לרגליהן.

השמש עוד רכה ונמוכה, צללינו חלשים ונימוחים ואנו מלאים בכוח רענן. אבל אני מכיר את השמש ואת תעלוליה, יודע שהיא תעלה ותתעצם וככל שהיא תעלה, ישאבו הצללים מכוחנו ויתחזקו ואנו נחלש ונתעייף, עד שבמעלה נרעיד כנוצות נידפות.

הדרך מתמרנת עד פי תהום ונופלת מטה בתלילות מטלטלת. אנו פוסעים מטה בזהירות, מנסים כל צעד, משתכרים מהנוף ומהצוקים הנישאים. הם עוד לוטים בצללים שממאנים להיעלם. המדרון נגמר בפתאומיות והנתיב שובר מערבה. נחל צאלים מתפתל דרך בולדרים גדולים וגבים יבשים, אל המפל שמחביא מעליו את ברכת צפירה.

השמש עוד רכה ונמוכה, צללינו חלשים ונימוחים ואנו מלאים בכוח רענן. אבל אני מכיר את השמש ואת תעלוליה, יודע שהיא תעלה ותתעצם וככל שהיא תעלה, ישאבו הצללים מכוחנו ויתחזקו ואנו נחלש ונתעייף, עד שבמעלה נרעיד כנוצות נידפות.

מחילה של קוצן
חוגלה

טפטופי נדידה וסלסולי טריסטרמית. שיחנית קטנה וסבכי אפור חולקים שיח צלף. עורבים קצרי-זנב מתמרנים באקרובטיקה אווירית, קריאותיהם רועמות. סלעיות שחורות-בטן ולבנות-כנף עומדות זקופות כזקיפים בעמדת שמירה. הן מתריעות על בואנו, עפות מאתנו ועוקבות אחרינו. הצללים שלנו נעלמים בצללי המצוקים ושבים ונפרדים מהם לקיום מובחן. כמו חיים, הם מקפצים ומתרוצצים בין הסלעים. אנחנו מטילים אותם מערבה והם מורדים בנו: מתחזקים ומתקצרים, מתחזקים ומתקצרים. השמש משקיפה מעל ומחייכת אל בני טיפוחה. תצורות מוזרות בסלע מחורר ודגנים ניצתים בקרני החמה, שלהבות מרטיטות של אור.

אנו מגיעים אל גב, שאל מימיו הירקרקים נקוות כל ציפורי המדבר. חצוצרני מדבר מתלהקים ומתקהלים. בזוויות מסוימות הם נראים לי מלומדים חמורי סבר בהתוועדות אקדמית, בזוויות אחרות ליצנים מפורכסים בצבעים עליזים. בזוויות רבות נמחים ההבדלים בין אלה לאלה לכדי מלומדים ליצניים. החצוצרנים נדחקים בחשש אל הסלעים, שמשקיפים על המים, דוחקים זה בזה להתקדם. נוצותיהם רוחפות מפחד הטופרים המתעקלים מעל. דרורית צעירה מציצה מאחורי סלע. חציה חבוי, חציה גלוי והיא מקשיבה לצרצור המסורי של הוריה, שמשדרים לה מסרי אזהרה. גיבתון מדבר הוא הראשון לרדת אל הגב, אוסף מים במקורו וממהר להתרחק.

הצללים שלנו נעלמים בצללי המצוקים ושבים ונפרדים מהם לקיום מובחן. כמו חיים, הם מקפצים ומתרוצצים בין הסלעים. אנחנו מטילים אותם מערבה והם מורדים בנו: מתחזקים ומתקצרים, מתחזקים ומתקצרים.

טריסטרמית סקרנית
דגן בוער באור מרטיט

רחם מטיל צל, יונים הומיות וכמה קוראים מצטרפים לשפנים בנביחות אזהרה. יש תכונה בשמי הנחל, מתח מאיים, פחדים קמאיים מפני דורסים וטורפים. אנו מסתופפים בצל הסלעים, צללינו מתמזגים בהם, מבקשים בהם מקלט.

מניפניות נמלטות מפנינו בדומיה, רצות על כריות האצבעות ונחבאות בחגווי הסלע. כיתמית שואבת חום מהסלע ועפה קלילה במורד הנחל. הס מדברי כבד ומאיים. הציפורים הססניות, זהירות, רהויות, נקרעות בין צמא ואימה. ניתור אל המים, מעוף קצר מהם ושוב ניתור לעברם. ארבע דרוריות מרעידות יחדיו בגדה ממול. השקט יורד לעטוף אותנו כשמיכה חונקת, אך נקרע באחת בנעירות חמורים, שרועים במדרון מעלינו. הנעירות מהדהדות מקירות המצוקים, נשברות ומתאחות, מטפסות מעלה וגולשות מטה, מזמנות טריסטרמיות סקרניות. גם הצללים שלנו מגלים סימנים מטרידים של עצבנות ופותחים בתמרוני התחמקות מצללי נפילים שמוטלים עלינו מעל. הצללים צוללים וחגים, קורעים בבשרו של היופי המדברי ומוסיפים לו הוד.

אנו קמים ונסוגים, חלוקים בין פחד מהטופרים המתעקלים ואימת המעלה, שבקרוב מאוד יגיר מאתנו קילוחי זיעה כמספר ימינו על פני האדמה הזו.

דרורית קצרת-אצבעות
חצוצרני מדבר