"זוז קצת ימינה," אני נוזף במיכה, "ותפסיק לרעוד, אני לא יכול לצלם אותו ככה." מיכה רוטן בכעס ועונה שהוא לא יכול לזוז, כי מצד ימין יש קבר ושהוא לא יכול להפסיק לרעוד, כי אני כבד מאוד. אני נעלב. "זה לא אני כבד, זו העדשה ולהזכירך: היא שלך. תשדרג אותי כבר למירורלס ותראה כמה יהיה לך קל." "אתה, אתה רק נותנים לך עדשה ואתה רוצה את כל חנות הצילום, ותרד לי כבר מהראש, גם אני רוצה לראות אותו." "עוד מעט מיכה, עוד מעט. קודם תפסיק לרעוד, אני אצלם אותו כמו שצריך ואז אתן גם לך לראות אותו." "פיקי, אתה חתיכת חצוף!" "שקט מיכה, הוא יעוף!"
והתחמס אכן פוקח עין, מביט בנו בלאות תחמסית ואני רואה איך מפכה בו התדהמה ומאיימת לפרוץ החוצה ולחרב את האדישות המפורסמת בה תחמסים נוהגים לבחון את העולם. והוא, כמו כל תחמס שרגיל לנדוד דרך ירושלים, כבר ראה כמה מראות מוזרים בימי חלדו והמוני צפרים שאיבדו את הצפון, אבל מהמבט שבעיניו אני מבין ששניים כמו אלה שמשקיפים עליו עכשיו, הוא לא ראה. אפילו לא בירושלים. אני שומע אותו ממלמל מתחת לשפם: "אידיוטים," והוא כנראה צודק. הוא מנסה לעצום את עיניו, לחזור לישון, אך המראה חזק ממנו והוא ממשיך לנעוץ בנו מבטים תמהים. כל נוצה שלו מזהירה ברסס הקל שיורד על בית הקברות הישן והוא פונה לבקש עזרה מהצדיק מזוועהיל, שיצילהו מידינו. אבל עם שניים כמונו, אפילו צדיק כצדיק מזוועהיל לא יוכל לסייע.
והוא, כמו כל תחמס שרגיל לנדוד דרך ירושלים, כבר ראה כמה מראות מוזרים בימי חלדו והמוני צפרים שאיבדו את הצפון, אבל מהמבט שבעיניו אני מבין ששניים כמו אלה שמשקיפים עליו עכשיו, הוא לא ראה. אפילו לא בירושלים. אני שומע אותו ממלמל מתחת לשפם: "אידיוטים," והוא כנראה צודק.
