אני מדפדף בספר הדימויים הגדול עד לצבע אדום: אדום כיין, כדם, כלהבה, כלחייו הסמוקות של עלם צעיר, כגרגרי הסומק, כזריחה, כשקיעה, ככלניות במעופן, כפניה של החוחית שעל הגדילן והרשימה ארוכה, לא כלה כמעט, כל כך הרבה דימויים ובני דימויים יש לצבע האדום, וגם רגשות רבים צמודים אליו: אהבה, כעס, תאווה, בושה ובארץ הזו גם פחד מהמוות שממטירים טילים שעפים משם לכאן ומכאן לשם. אך אני בוחר לסגור את הספר וחי את המציאות שמציעה לי עצמה בגרסה נקייה מדימויים: אדום כשדה פרגים בפריחתו.
כי זה אדום שאינו נדרש לשום דימוי, אדום שעומד ברשות עצמו, מחולל וממלא ביופיו את העמקים של עדולם ומפלרטט בחומה של החמה, באורה, בזוויות בהן היא מלטפת אותו; מדמם את האביב בואכה הקיץ. כי לאחר בעירתם של הפרגים יבער פה הקיץ במלוא חמתו.
והנה, גם ללא הדימויים, ממלאים ניחוחות המטפורה את שמי עדולם, והם רוטטים בהבל החום שהולך ונאסף בהדרגה, ומהגיאיות נוהרים נחלים עקלתוניים של פרגים, שוטפים בנחת הפריחה ושוצפים בצבעיה אל אגן ההיקוות, אל ים האדום הגדול, ואני מרכין ראשי אליהם בהערצה והם מעטירים עלי ממלכות עלי הכותרות שלהם.
כי זה אדום שאינו נדרש לשום דימוי, אדום שעומד ברשות עצמו, מחולל וממלא ביופיו את העמקים של עדולם ומפלרטט בחומה של החמה, באורה, בזוויות בהן היא מלטפת אותו; מדמם את האביב בואכה הקיץ.
