זרונים מארבעת המינים עוד מפטרלים מעל לשלפים, אף לא אחד מהם רשע או תם, כולם חכמים, גם אם אינם טורחים לשאול: שדות, פס, תכול וסוף, חליפה ועוד חליפה, עד לחשיכה, שיורדת עלינו, עוטפת אותנו בשביל לממש את חלומו של שלומי. אך הדקות נוקפות ואין אף ינשוף. רק כוס בודד וזוגות של כרוונים ששורקים, רצים ועפים. עכשיו כבר לופתת אותנו החשיכה ואנו סובבים בשדות הגבוהים והריקים מציידים, עד ששוב אנו פוגשים בשלפים, שם תוקפת תנשמת זוג עיניים נוצצות וחסרות גוף. היא מרחפת מעליהן, מנפנפת בכנפיה בניד לא ניד, עיניה נוקבות את העיניים חסרות הגוף, שמנסות לחמוק אל מבטחם של השדות הרחוקים, בעוד התנשמת מלווה את נסיגתן.
עוד תנשמת באה באותו מעוף אוורירי וקליל ואנו מלווים אותה על הדרך שבין השדות ושם ממתין לנו ינשוף שדות, עומד על אם הדרך, ממתין לנו ואנו קרבים אליו, לפעמים בנסיעה, לפעמים בזחילה והוא יודע את תפקידו כחלום ולא עף לשום מקום. עומד על אם הדרך, מסובב את ראשו בתנועות קצובות ושבורות בעקבות הקולות שאנו משמיעים והקולות שאיננו שומעים. כולו חד ונמרץ ואדיש לקרבתנו. מדי פעם הוא מתנער, נועץ בנו את מבטו הצהוב, בולע את החיוכים שלנו אל תוכו, כמו מזון הם עבורו.
עוד תנשמת באה באותו מעוף אוורירי וקליל ואנו מלווים אותה על הדרך שבין השדות ושם ממתין לנו ינשוף שדות, עומד על אם הדרך, ממתין לנו ואנו קרבים אליו, לפעמים בנסיעה, לפעמים בזחילה והוא יודע את תפקידו כחלום ולא עף לשום מקום.
