וכמו תמיד לפני צפרות בנאות חובב, הגוף מקדים את השעון, ניעור הרבה לפני הצלצול, אולי מגעגועים, אולי הוא ממהר להיפטר מגירודי הקריז. התארגנות מהירה, מהירה מאוד ואל האוטו שגומא מעצמו את הדרך, על אותו תפר צפרי שבין אפילה לאור. הזריחה מוצאת אותי מתחת לשני עצי האשל המרוטים, שער הכניסה אל שדה החמדים. היא מחייכת אלי ומבטיחה לי שתעשה הכל כדי שהפעם אצליח. היא יודעת שהתאמצתי דיי ומגיע לי וְלוּ צילום אחד ראוי של עפרונן. קריצה, טפיחה על השכם והיא שולחת אותי מערבה אל ליבו של השדה.
אני לא יודע מה היא מתכננת עבורי, אבל נרגע קלות. אם הזריחה אומרת שיהיה בסדר, מי אני שאדאג? אני עוצר את המכונית והולך אל מתחת למטר הצרצורים. בגבי, מקפידה הזריחה שלא להתקדם, מונעת את השמש מלטפס בשמיים. היא גם מחלקת לה הוראות, מתמרנת אותה כך שתישאר בגבי. אני מנסה אותה בחיוך; סב על מקומי, השמש סבה סביבי. אני מנתר, היא מנתרת בגבי. ומחייכת, כל הזמן מחייכת. מעודי לא ראיתי שמש כזו חייכנית. העפרוננים רואים אותי מתקדם, בטוחים שזה משחק האהבהבים הרגיל שלנו. הם קורצים, חורצים לי לשון, זוקפים את חצי ציציתם ומתחילים בתמרונים המתסכלים שלהם; נוסקים מעלה, מצרצרים, מתגנבים תוך כדי מחול אווירי אל גבי, להתייצב ביני ובין השמש. אך לא חשוב כמה הם מנסים, השמש מבצעת את מחולותיה שלה ומלהטטת בהם, מקפידה להיות בגבי ולהאיר אותם בשלמות רכה. הם מנסים שוב, חומקים בריצה שפופה בין השיחים, ממריאים אל על, סבים על צירם, נוחתים ועדיין מוצאים את השמש בגבי, חזקה מהם, נחושה מהם ואפילו נשארת נמוכה ונעימה; מקיימת את שהבטיחה לי הזריחה.
וכמו תמיד לפני צפרות בנאות חובב, הגוף מקדים את השעון, ניעור הרבה לפני הצלצול, אולי מגעגועים, אולי הוא ממהר להיפטר מגירודי הקריז. התארגנות מהירה, מהירה מאוד ואל האוטו שגומא מעצמו את הדרך, על אותו תפר צפרי שבין אפילה לאור.
